לאנגליה. אח"כ יסד בשותפות עם אחיו יוסף אליהו את הפירמה "האחים שלוש" ביפו למסחר בחמרי בנין ולתעשית מרצפות וחמרי בנין מקומיים בביתהחרושת שהקימו בנוה צדק ועסקו גם בקבלנות בנין. הם בנו את בתי הספר לבנות וכי"ח בין נוה צוק לנוה שלום, את הגימנסיה הרצליה, את הבנינים הראשונים בשכונת "אחוזת בית" (היא תלאביב), וכן עסקו בבנין השכונה הזאת גם בישור החולות ובסלילת כבישים והשתמשו במכשירים שלפני כן לא היו נהוגים בארץ. גאלו קרקעות והקימו בגבול תל-אביב שכונות לתימנים ולמחוסרי אמצעים בתשלומים לזמנים ארוכים.
היה אדם צנוע ונוח לבריות, בעל קשרים טובים עם נכבדי המושלמים והנוצרים, ולא פעם השתמש בהשפעתו עליהם לטובת הישוב. נפטר בתל-אביב, י' תמוז תרפ"ה, ונקבר בבית העלמין הישן.
צאצאיו: מרקו, זכי (אדריכל בתל-אביב), דוד (בחיפה), שמשון (עו"ד בצרפת), שמחה אשת המנוח ד"ר יוסף פומרוק, רבקה (ז"ל) אשת שלמה גוברניק .
צדקיהו הרכבי
נולד בבת-שלמה, ליד זכרון יעקב, כ"ח אייר תרנ"ו (1896), לאביו ר' מאיר (רב ושו"ב, מחלוצי המתישבים בשומרון ובגליל התחתון) ולאמו שרה בת הרב שאול יהודה , רב ודיין בסטולוביץ ליד ברנוביץ, פלך מינסק.
למד בחדר אצל מלמדים תלמידי חכמים שהוזמנו במיוחד ע"י אביו מירושלים, בבית הספר העממי ביבנאל בהנהלתם של יהודה ענתבי וישראל איתן. עבר לירושלים ולמד בבית הספר המושלמי "ראודת אלמעאריף" (יהודי יחידי בבית הספר) בהסכמת רבני ירושלים בכדי שלא יצא לתרבות רעה בבתי הספר החילונים (למל וכו'). השתלם בשפות: תורכית וערבית, צרפתית ולמודים כלליים בתכנית של בית ספר עממי. אביו אכסנו אצל הרב תנחום שנקר בנחלת שבעה ובהדרכת ר' מנדל פרוש למד אחרי הצהרים ואחרי חצות ש"ס וספרי מוסר.
המשיך ללמוד בבית ספר תיכוני צבאי בדמשק והוסמך למורה בערבית ובתורכית. השתלם בהשכלה כללית ומשפטית, נבחן והוסמך למשפטים.
בראשית 1913 עבד זמן מסוים בכנרת ביבוש בצות וביבנאל ובית-גן בנטיעות. עבר באותה שנה לראשון לציון ושימש כמורה לערבית לחברי "השומר" שמנו אז כ-40 איש (בשמירת הכרמים) ובראשם יחזקאל חנקין, יששכר סיטקוב, יהושע מנוח ועוד.
הצטרף למפלגת "פועלי ציון" בהשפעתו של דוד בלוך-בלומנפלד (שהיה ראש מפעלי הקפא"י קופת פועלים א"י) והוזמן כמנהל שבועונה "האחדות" בירושלים, שהופיע בעריכתם הכללית של אלכסנדר חשין ויעקב זרובבל ובעריכה הספרותית של יוסף חיים ברנר. קיבל עליו את התפקיד כדי להמצא במחיצתו של ברנר, ושימש בו עד סגירת העתון ע"י השלטונות הטורקיים בתרע"ה. באותה שנה חזר ליבנאל ועבד כפועל יומי.
במשך שלש שנים שימש כמורה לערבית וטורקית, תנ"ך וחשבון בתלמוד תורה ובבית הספר לבנות "נצח ישראל" בפתח תקוה בהנהלתו של ד"ר משה אורבוך. יחד עם ד"ר משה וולאך וד"ר משה אורבוך טיפל בפדיון שבויים, הגשת עזרה לחיילים יהודיים ששרתו בגדודי העבודה הטורקיים. השתתף במשלחת הצבורית של הישוב לחזית עזה ביחד עם הרב עוזיאל, בצלאל לאפין ועקיבא ליברכט שבקרה את החיילים היהודים בצבא הטורקי ברפיח ועודדה אותה.
עסקני הישוב ניצלו את ידיעותיו בערבית ובטורקית לשם הדוק הקשרים עם השלטונות בתקופת ימי המלחמה.
אחרי כבוש דרום הארץ בידי הצבא הבריטי, שימש כצנזור ומתורגמן מטורקית, ערבית וצרפתית במפקדת הגנרל אלנבי ב"ביר סאלים" (באר יעקב), ואח"כ כמתורגמן במחנה שבויים טורקיים וערביים בקנטרה.
ב-25.1.1919 נתמנה לפקיד בממשלה הצבאית כמזכיר ראשי ונוטריון בבית משפט מחוזי בטבריה (היהודי הראשון בתפקיד זה), כמו כן מזכיר ראשי ונוטריון בנצרת.
בחשון תר"פ נשא לאשה את חיה בת מנחם יהודה שטמפר (מראשוני הבונים בפתח-תקוה וממיסדי אגודת הפועלים הראשונה), עסקנית מרכזית בויצ"ו.
משנת 1920 תובע כללי בחיפה. בשנות 1928/37 שופט שלום בת"א, בחיפה (שפט בסכסוכי אדמת קוסקוס-טבעון, 24 משפטים במשך שלש שנים, הסגת גבול באדמת שער העמקים, סכסוכי אדמת קברה ואדמת פוקרה בחדרה) ובשנת 1935 בתל-אביב. ב-1937 נתמנה לרשם של בית הדין המחוזי בתל-אביב (היהודי הראשון בתפקיד זה בארץ).