לנות לצרכי הצבא במחוז יפו ואחרי שנים מספר פתח בית-מסחר למכולת בסיטונות, אך את קשריו האישיים עם ראשי השלטון הצבאי והאזרחי לא הפסיק והשתמש בהם בהשתדלויות לטובת יהודים שנסתבכו בצרות מצד אנשי השלטון.
הצטרף לחברת "אחוזת בית" והיה מששים הבונים הראשונים ובנה את ביתו בשכונת תל-אביב (מול "בית אחד העם").
בימי מלחמת-העולם הראשונה הביא תועלת רבה לישוב היהודי בעיר על-ידי קשריו הטובים עם ראשי השלטון האזרחי, הצבאי והמשטרתי. עזר לשחרור אסירים רבים. סיפק ידיעות חשובות לראש-הועד מר מאיר דיזנגוף על תכניות ומזימות בחוגי השלטון נגד היהודים. בביתו נפגשו עסקנים עם פקידי הממשלה. כן השתמש בקשריו עם נכבדי הערבים לעזור בגאולת קרקעות.
נפטר בירושלים, י"ט שבט תרצ"ה.
צאצאיו: יוסף, אברהם (אלברט), שמחה אשת יעקב חנון , מלכה אשת שלום מזרחי, שלמה, ישי (סגן מפקח במשרד מס ההכנסה), רחל אשת אהרן חסידוב, אסתר אשת ידידיה בן-ציון, לאה (ז"ל), משה .
יהודה מייברג
נולד בסוקוראן, פלך בסרביה, ט"ו טבת תר"ן (1890) לאביו ר' מאיר , בר-אוריין אמיד, מחסידי בויאן, ולאמו הינדה בת הגביר והעסקן ר' בריש זיסמן באותה עיר.
אחרי שקיבל חינוך תורני בבית אבי אמו עלה ארצה בתרס"ה עם אביו ואחיו פייבל, ואחרי שבתם זמן קצר בירושלים השתקעו בצפת. כאן המשיך ללמוד בישיבת הרידב"ז גם אחרי שבשנת תרס''ט נשא לאשה את טויבה בת ר' יוסף ליבמן, מנכבדי העיר וחסיד בויאן.
בתרע"א יצא לחיי המעשה, ולפי יזמת ז. ד. ליבונ טין , מנהל בנק אפ"ק בא"י שיסד לו סניף בצפת ועודד את אברכי הישיבות בעצה ובעזרה להתחיל בפעילות כלכלית, יסד יחד עם ברוך ברזל וזאב פרל את דפוס "הגליל", שעבד בשביל מוסדות התורה והחסד בצפת ואמריקה ונתן פרנסה לבעליו ול-15 פועלים. עסק גם בתעשית יין מענבי הכרמים שבמושבה עין-זיתים. במלחמת-העולם הראשונה החריב הארבה את כרמי עיןזיתים וגם העבודה בדפוס נתמעטה בגלל הפסקת קשרי הדואוו עם ארצות שמעבר לים, ואז סחר במכולת ובמנופקטורה בסיטונות.
אחרי המלחמה הקים עם שותפיו את דפוס "הגליל" גם בטבריה ועסק גם בקנית רכוש הצבא שחיסל את מחסניו בארץ. כן עסק, בין חלוצי הענף בראשיתו, בגידול טבק באדמת ביריה. השתתף בהקמת טחנת קיטור בצפת ובמשך שנים השתתף בהון עם האחים לודמיר בפיתוח בית-החרושת למצות והכניס בו תנור אוטומטי. השתתף ביסודו ובניהולו של בית קומיסיון ומחסני ערובה בצפת לשווק תבואות אכרי הגליל העליון לטחנות הגדולות שבחיפה ולמכירת קמח הטחנות הגדולות בגליל העליון והתחתון ובסוריה.
בתרפ"ה הקים את בית-המלון "מרכזי" והחל בפרסום סגולותיה האקלימיות של צפת כמקום-מרגוע קיצי. בשנות תרפ"ג-צ"ו היה חבר הועד ויו"ר של אגו דת "צופיה" בע"מ, בעלת גוש א' בקרקעות שעל הר כנען, עזר למרת שרה לוי מסינגאפור באמצעות מר זלמן ברזל, לרכוש שטח גדול על ההר לשם פיתוח ובנין בתי מלון מודרניים, בתי קפה ודירות, לשם דחיפה לבנין גם ביתר השטחים. בתפקידו כיו"ר האגודה הנ"ל חפר באר וסידר את רשת הספקת המים בציוד טכני יעיל; נטע חורשה על שטח גדול והנהיג חובה על כל חבר לנטוע עצים על חלקו; התמסר לסידור הפרצלציה וניהל את המשפטים עם ההקדש המוסלמי (ה"ואקף"): סלל דרכים על ההר וביחוד ל"גבעת ביאליק" (שהמשורר היה מבלה בה שעות רבות ביום ומתענג על יפי הנוף, כשהיה בא בכל קיץ בשנותיו האחרונות לנופש בצפת).
בתרצ"ד גאל שטחים בהדר הכרמל בחיפה מידי ערבים להרחבת הישוב העברי.
בתרצ"ה קנה מהמיסיון הסקוטי שלשה דונמים קרקע ברחוב הראשי של צפת והקים שם את הבנין החדש של המלון "מרכזי" לפי תכנית מודרנית. באותה שנה התקשר בחוזה נוטריוני לרכישת הר עצמון, כ-50 אלף דונם והשתדל לרכז הון יהודי לשם גמירתה הסופית של הקניה, ובסוף העביר את הזכויות שבחוזה ליהודי בעל הון שהוא יגמור את גאולת ההר.
בתרצ"ז הקים, יחד עם שותפים, בית-חרושת לגליצרין, הראשון בארץ, בעמק זבולון ליד חיפה, שנמכר אח"כ לחברת "יצהר".
בתש"ב גאל יחד עם זאב פרל את הבנינים והגן והחורשה של הקולג' מהמיסיון הסקוטי, בשטח 16/1/2 דונם, העבירו את הרכוש לקרן הקיימת ולקופת חולים של ההסתדרות הכללית, שיסדה שם את בית-ההבראה "בית בוסל".