הרעש הגדול בצפת (כ"ד טבת תקצ"ז) החריב שנית את בית-דפוסו אך הוא וכל משפחתו נצלו (רק חתנו ר' זישה נקבר תחת המפולת). (הוא עצמו ניצל משום שפלח זקן בלתי-ידוע עיכב אותו בביתו בתחנונים להכין לו מיד תרופה למכאוביו, וכך נתאחר לבית-הכנסת למנחה, ובינתים רעשה האדמה ורוב המתפללים נהרגו בהיותם צפופים בבית-הכנסת. לפי האגדה נעלם החולה הערבי הזקן מיד, וזה היה אליהו הנביא...).
אחרי הרעש התישב עם משפחתו בג'רמק וחלקים שנשארו מדפוסו העביר לעין-זיתים. בתקצ"ח היה מרד הפלחים בגליל, אך זקני הכפרים סוככו עליו ועל ביתו. בתקצ"ט ביקרו אצלם בכפר משה ויהודית מונטיפיורי בדיוק בעת הכנסת בנו בכורו של ר' ניסן בק, שמואל , לבריתו של אברהם אבינו ומונטיפיורי נתכבד בסנדקאות. בשנת ת"ר נסע לקאהיר בשליחות יהודי צפת וטבריה להשתדל לפני הממשלה המרכזית להחשת גבית הפיצויים שהוטלו באופן קיבוצי על האזורים שמהם באו הפורעים. אולם באותו הזמן כבר החלו מאמצי השולטן להחזיר לו את השלטון על ארץ-ישראל וסוריה מידי שליטי מצרים, ואז לא יכול אברהים פחה להשניא את עצמו על הפלחים תושבי הארץ בגלל ידידותו האישית עם הרופא היהודי מצפת. חדשים אחדים שהה בקאהיר ולא השיג כלום, ובינתים נודע לו ענין עלילת דמשק ואז כתב למונטיפיורי שימהר לפעול להצלת היהודים, והוא עצמו חזר ארצה.
כשחזר השלטון הטורקי לארץ ב-1841, בטלו כל סידוריו של אברהים פחה. אנשי כפר פקיעין חזרו להשתלט על אנשי כפר ג'רמק וגם על האדמה והבתים שלו, והוא ומשפחתו נמלטו אל ידידם, שייך בכפר סמוך, ומשם עלו ירושלימה.
בתר"א הקים מחדש את דפוסו בירושלים (הדפוס הראשון בירושלים מאז היותה), ומונטיפיורי שלח לו במתנה מכונת הדפסה מהדוגמה החדישה ביותר בזמן ההוא, ומאז היה מדפיס בשער כל ספר, שנדפס במכונה החדשה "משאת משה ויהודית''. הספר הראשון שהוציא בירושלים היה "עבודת הקודש" להרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א), ואח"כ הדפיס במשך הזמן עוד ספרים רבים, וביניהם את ספר הזוהר, עץ חיים, ספריו של ר' יהוסף שווארץ ושכלל את דפוסו במכונות חדשות. המגיה הראשי בדפוסו היה ר' זאב וולפינזון , בן הרב ר' אברהם דיין מצפת; וכן עבדו בו לייבצי גיסר הנ"ל ואחריו ר' שמואל ליאן, חתנו של ר' אליהו זלמן באסאן , שנקרא על שם מלאכתו "ר' שמואל גיסר"; אלתר וארשאבסקי או "אלתר מוכתר" מאודיסה, אבי בעל מלון "תל-אביב" בירושלים, וגיסו יוסף ("יאשע") אמדורר , אבי בעל המלון ירחמיאל אמדורסקי. גם המדפיס שמואל צוקרמן למד כאן את המלאכה.
הוא ובנו ר' ניסן היו מראשי החסידים בירושלים ונציגי השושלת הריז'ינית. בתר"א יסדו בירושלים את כולל ווהלין ואח"כ את בית-הכנסת החסידי הגדול "תפ ארת ישראל" (על שם האדמו"ר רבי ישראל מזריז'ין ), ובפעולתם הניחו את היסוד להתרחבות עדת החסידים בירושלים, בה היה מקודם השלטון על העדה האשכנזית אך ורק בידי ה"פרושים". היה מקורב לראשי הספרדים, שהדפיסו אצלו את הכרוזים וספרי הפולמוס בדבר המחלוקות שפרצו בעדתם.
כשביקר בעת מלחמת קרים (1854-1855) בירושלים הצדיק מרוזישצ'ב, ובשובו נתפס באסטמבול כחשוד בריגול, משום שהצטייר גם בפספורט טורקי, נוסף על הרוסי, נסע לאסטמבול אל הווזיר הגדול, ידידו מלפניםמעת היותו מושל ירושלים, ובהשתדלותו שוחרר הצדיק, והוא נשאר שם זמן-מה כיועץ מדיני לידידו ראשהממשלה. בהשפעתו הוכרעה הכף לטובת אחד המועמדים לכסא נסיך ואלאכיה (החלק הדרומי של רומניה. הישנה, שהיתה אז מחולקת לשתי נסיכויות, ואלאכיה. ומולדבה, כפופות לשלטון טורקי עליון), ונסיך זה מינהו לקונסול של ארצו בירושלים - הקונסול היהודי הראשון בארץ! - והתמיד במשרה עד שהנסיך ההוא הוכרח לרדת מכסאו לטובת יריבו, ואז בטלה המשרה. הקונסולרית של ואלאכיה בירושלים.
בחצרו, הנקראת עד היום "חצר ר' ישראל בק"בעיר העתיקה, היה לו בית מדרש מיוחד לתורה ולתפילה, ולעת זקנה היה יושב ולומד שם, ור' ניסן בנר מנהל את הדפוס ועסקי הצבור.
כשהדפיס את הספר הראשון בירושלים קיבל מאת. חכמי הספרדים זכיון להדפסה ואיסור הסגת גבולו במקצוע זה. וכשנוסד הדפוס של הרי"מ סלומון ושות'בריל וכהן תבע אותם לדין תורה, אך הפסיד, כי לא; היתה רשות לחכמי הספרדים לאסור לעולם ועד את ההתעסקות באיזו מלאכה שהיא. וכשנגשו להוציא את. העתון "הלבנון" בתרכ"ג, השתמש ברשיון מלכותי שהשיג קודם לכן והוציא יחד עם חתנו ר' ישראל דב פרומקין את "חבצלת".
נפטר בירושלים, א' כסלו תרל"ה.
צאצאיו: מאשתו הראשונה בילה, נולדו להם 5 בנות, מהן מרים אשת יצחק רוקה (אבי העסקנים שמעון, אלעזר והרב יעקב שלום), רבקה אשת ר' פנחס ב"ק (טבריה), חיה אשת יוסף באהר (צפת) ובנו יחידו ניסן .
אחרי שהתאלמן, נשא לאשה את רייזה (יתומה צעירה שעלתה עם משפחתו) ונולדו להם שתי בנות: פינה אשת ר' יהודה בלומנפלד (ר' יודל לומז'ער) אבי משפחת בלומנפלד בא"י, ומינדל אשת ר' ישראל דב פרומקין (בעל "החבצלת").
הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים (האדר"ת)
נולד בווילקומיר, ליטא, בחג השבועות תר"ג (1843) לאביו ר' בנימין , שהיה רב הקהלה ולפני כן היה רב בפיקלן ובשילל וידוע בשם "ר' בנימין חריף",מצאצאי רבי מרדכי יפה בעל ה"לבושים", ולאמו טויבה בת ר' שלמה שו"ב וש"ץ בכמה קהלות בפלך קובנה.