(אחת מ"שבע הקהלות" העתיקות בבורגנלאנד), שהבטיח לו מזונות לעשר שנים. אז נתן לו דבו ה"כתב סופר" את התואר "מורנו הרב". אחרי החתונה המשיך ללמוד בישיבת הרב הגאון ר' אברהם שאג , רבה של הקהלה. לאחר חצי שנה עבר חותנו לגור בעיר אחרת, שאין בה ישיבה, והוא ויתר על המזונות ונשאר בקויברסדורף להתפרנס בדחקות ממלמדות ובלבד להמשיך בלימודיו אצל הרב.
בתרל"ג החליט רבו לעלות ארצה, והוא החליט להצטרף אליו, וכדי שרבו לא ישאר בלי בשר לשבתות במשך שבועות אחדים של הנסיעה, למד והתאמן בשחיטת עופות, ובמשך הנסיעה שחט בשביל רבו שני עופות, ומאז לא נגע עוד במלאכה זו.
בירושלים המשיך בלימוד תורה מקודם אצל הרב אוירבאך מ קאליש (בעל הספר "אמרי בינה"), ומעת שהרב י. ל. ד יסקין מבריסק עלה ארצה בתרל"ז נעשה הרב זוננפלד יד ימינו ועוזרו בעניני הצבור. וכשיסד הרב דיסקין בית-דין שלו פקד על הרב זוננפלד להיות ראש-בית-דין, וזה הסכים רק בתנאי שישוחרר מהמשרה ברגע שימצא אדם מתאים אחר במקומו, כי העדיף לחיות בהצנע-לכת, בעוני ובענווה ולא להתהדר במשרה צבורית. סייע להרב דיסקין ביסודו ובניהולו של בית היתומים הגדול והיה נשיא הנהלתו עד יומו האחרון, היה רבו ומנהלו של הכולל "שומרי החומות" (הכולל של עולי הונגריה), יסד את השכונה הגדולה "בתי אונגארן" ועזר בהקמת השכונות מאה שערים, בית ישראל, מחנה ישראל, יסד את חברת גמילות-חסד הכללי והשתתף ביסוד השכונה שערי חסד שהקימה חברה זו. היה שונא בצע ולא קיבל שום שכר בעד טרדותיו הרבות בשרות הצבור ואף מתנות סירב לקבל, רק הסתפק במנת ה"חלוקה" שניתנה לו מה"כולל" כמו לכל יהודי אחר. במקרים רבים נתן מכספו סכומים שלמעלה מיכולתו לעזרה במקרים דחופים ולהצלת קיומם של מוסדות תורה.
בעמדתו הצבורית היה תקיף מאד בהגנה על המסורת נגד כל חידוש שראה בו משום סכנה. בתרל"ח הצטרף לרבנים שחתמו על איסור ללמד לימודי חול, וכשנוסד ביה"ס של חברת כי"ח הכריז חים עליו בבית-הכנסת של ה"חורבה" בנוכחות המנהל המיסד שנתקבל שם בכבוד, ואף הוכה באותו מעמד בגלל זה וראה את עקבות המכות כאותותהצטיינות במלחמת-הקודש. יסד ת"ת "בני ציון" בשביל ילדי הספרדים, כדי למנעם מבתי-ספר חילוניים.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה עמד בראש "אגודת ישראל" ונלחם במשטר הציוני ובארגון הישוב בכנסת ישראל בהנהגה שאדיקותה הדתית אינה מובטחת בחוקה. אך את גידולו של הישוב ובנין הארץ ראה בקורת-רוח והשתדל לרסן את הקיצונים שבמחנהו, שהתיחסו באיבה לכל עצם המפעל של עליה והחישבות. כשנוסדה הרבנות הראשית לארץ-ישראל נענה ללחץ ידידיו וקהלו וקיבל את התואר "רב ואב"ד לכל מקהלות האשכנזים", כמשקל נגדי לארגון הרבנות והקהלות של כנסת ישראל.
היה תקיף גם כלפי חוץ בהגנה על כבוד ישראל ולא נרתע מאיומי מושלים ושרים. כן היה אמיץ ברוחו ולא נרתע מפני סכנות בימי פרעות תר"פ: ותרפ"ט והלך בלי שמירה למול ילד בזמנו או לחלוק כבוד אחרון לתלמיד-חכם שנפטר. בגלל זה, וכן בגלל שנאת-בצע ועמידה איתנה על דעותיו, כיבדוהו אף מתנגדיו.
כנשיא חברה-קדישא של האשכנזים תיקן תקנות, קבועות בסדר הקבורה והמנהגים, ועד זקנה מופלגת. השתתף במצוות הלוית המת וקבורתו. ערך מסעי תעמולה בישובים חדשים למען הדת. נזהר שלא להשאר מחוץ לחומת העיר העתיקה יותר מ-30 ידם. ולא ישב ישיבת קבע מחוץ לחדרו אשר ב"בתי מחסה", שחלונותיו פונים אל הר הבית.
נפטר בירושלים, י"ט ,אדר ב' תרצ"ב.
תולדותיו נתפרסמו אחרי פטירתו בספר "עמודא דנהורא", שחיבר הרב משה בלויא, מנושאי כליו בפעולתו הצבורית.
יעקב זילברשטיין
נולד בקאלוואריה (מחוז ופלך סובלק, פולין) בשנת תקצ"ז, לאביו ר' יהודה . למד בחדרים ובישיבות והתמחה בידיעת התורה, הפילוסופיה הדתית וחכמת הקבלה. שימש שנים אחדות רב מורה-הוראה בעיירה רודעמי ואחר-כך התישב בעיר קאלוואריה עיר מולדתו ועסק בהוראה כ"מלמד גמרא". לעבודתו זו התיחס כמו לעבודת-קודש ונזהר שלא להתרשל בה אפילו כשהדבר דרש ממנו הקרבה גדולה. עדות לכך מוצאים אנו בשתי עובדות שהוא מספר בספרו "תורת חסד" (דף י"ח) כדי להוכיח את גודל מעלת מידת הבטחון. והנה תמצית סיפוריו: א) קנית עצים מ"גוי" בשוק ארכה 2-3 שעות בשל המיקוח הממושך, ולכן לא היה יוצא לקנות עצים אלא ביום ו' אחה"צ, בעת שהוא פטור מהוראת תלמידיו. פעם אזלו העצים באמצע השבוע ואשתוהודיעתו, שאין אפילו כדי בישול לארוחת בוקר, אך הוא לא פסק מלימודו - ובכל זאת נתגלגלו הדברים בדרך הטבע, שבבוקר נמצאו 5 עגלות עצים: בחצרו.
ב) לפרנסתו הקצובה בצמצום היה זקוק לששה. תלמידים, פעם לא נמצאו לו אלא 5 ומתקציבו נגרעו 20 רובל. הציע לו אברך 20 רובל על מנת. שילמד עמו בכל בוקר כמה שעות לפני התפילה, אך באותן שעות היה מלמד את בנו ובשום פניםלא רצה למכור את לימוד-התורה של בנו ב-20 רובל - והנה נתגלגל אליו רווח בסך 20 רובל מעסק שלא היה לו כל מושג עליו, וכך הושלם תקציבו למחיה בלי לקפח את לימוד בנו.