ואת משפחתו החזיק האמיר במשמר בארמונו שנים אחדות (66- 1860). לעצת הרבנים הסכים אהרן להצעת האמיר, ובמשך שנים רבות היה וזיר הכספים ויועץממשלה כללי של האמיר, מושלמי בגלוי ויהודי בסתר. בתקופת המעצר של משפחתו נולד לו יוסף בנו ונתחנך יחד עם יורש העצר בבית האמיר. בשנות היותו "אנוס", כמו יהודים רבים בפרס, בבוכארה ובחיווה, פעל רבות לטובת היהודים והאנוסים, יסד ביתקברות לאנוסים, שבו יבואו לקבר ישראל, תמך במוסדות שבארץ-ישראל וקיבל את פני החכם יעקב מאיר (הראשון-לציון לאחר זמן), שבא שמה בשליחות הכוללות מירושלים.
כשעלה לשלטון אחאית חאן, בן האמיר מוזאפר חאן, חברו-מנוער של יוסוף ביי (הוא יוסף בן אהרן קנדין), החזיר להם את חלק הרכוש שהוחרם בשעתו ועדיין נשאר בידי המלכות, וב-1880 נעתר לבקשת יוסף והרשה לאביו לנסוע לירושלים כעולה-רגל מושלמי עם הון רב (כ-5 מיליון פרנק) ומתנות יקרות מאת האמיר כדי להשתטח על קברות הקדושים.
מירושלים יצא למוסקבה. שמה בא אליו בנו מבוכארה ברשיון האמיר, "לקנות בשבילו אבנים טובות". שם חזר גם יוסף ליהדותו בגלוי ונתקבלו שניהם לראיון פרטי אצל הצאר אלכסנדר השלישי, שנעתר לבקשתם לקבלם תחת חסותו כיהודים בארץישראל (ואז שינו את שם משפחתם לקאנדינוף ), והעניק להם זכויות מיוחדות גם ברוסיה ובארצותהחסות הטורקומניות.
ב-1888 קיבלו מאת השולטן התורכי עבדול חמיד רשיון להשתקע בארץ-ישראל כנתינים רוסיים, ואז עלו ארצה, ומולה אהרן השתקע בירושלים, בנה בתים בשכונת הבוכארים, שנוסדה בזמן ההוא על-ידי עשירי היהודים שעלו מבוכארה; הקדיש בנין שלם לטובת היתומים, העניק תרומות גדולות למוסדות החסד ותרם לבנין בית-הכנסת בשכונת נחלת שבעה. כאן חי בשלוה ובכבוד כאחד מראשי עדת עולי בוכארה והרבה לעשות טוב וחסד.
נפטר בירושלים, א' תמוז תרס"ט.
אברהם בצראוי
בן משה חיים. נולד בבצרה בשנת תק"ן (1790). הוא ואבותיו היו מטובי העדה ועסקניה. בשנת תק"ץ (1830) עלה לארץ ישראל יחד עם בני משפחתו. ככל העולים הראשונים, התישב בתחלה בצפת, עסק כאן במסחר צבע הכחול "אינדיגו" שהביא מהודו, בממכר פנינים ומרגליות והיו לו קשרי מסחר עם משפחות בבליות בהודו. הרעש הגדול בצפת בשנת תקצ"ז (1837) הביא כליון על ביתו ועל בית מסחרו גם יחד. אשתו ובני ביתו נהרגו, דק בת צעירה אחת נמצאה כל עוד נפשה בה תחת אחת הספות. בדרך נס ניצל גם הוא. באותה שנה עזב גם את צפת ועלה ירושלימה עם שארית הפליטה ונשא כאן לאשר. את חנה בת ר' חיים כתריאל הלוי (אחיו של ר' יעקב ספיר הלוי בעל "אבן ספיר"). היה ידידו הנאמן של ר' דוד ששון מהודו ובהשתדלותו נחפרה הבאר שעל קבר רחל אמנו שספקה מים לכל העולים על קברה. נפטר בירושלים ט"ו בחשון תר"ל. היו לו ששד. בנים ושתי בנות.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק
נולד בגריווא, לטביה, ט"ז אלול תרכ"ה (1865), לאביו הרב שלמה זלמן , מצאצאי הגאון ר' מרדכי יפה בעל ה"לבושים" (בן אחותו של הרב מרדכי גימפל יפה מרוזינוי, שניהל קיבוץ של לומדי תורה בכפר יהודיה בראשית ימי פתח-תקוה), ולאמו פערא זלאטא בת ר' רפאל, מחסידיו הראשונים של האדמו"ר בעל "צמח צדק" מליובאוויטש.
למד עד בר-מצוה בבית אביו, שהיה שד"ר של ישיבת וואלוזין ואח"כ של ישיבת "עץ חיים" שבירושלים ונהג לדבר בשבתות בלשון הקודש. יחד עם יראת שמים והחבר, לתורה ספג גם את הזיקה לארץ-ישראל ולשפה העברית עוד מילדותו- אח"כ למד במקומות-תורה: לוצין (מפי הרב ר' אליעזר דון-יחיא והרב ר' יעקב רבינוביץ בן ר' מרדכי גימפל הנ"ל), סמורגון, וולוזין (מפי הנצי"ב והגאון ר' חיים סולובייצ'יק) . נתפרסם כ"עילוי" ושקד על לימודיו 18 שעות במעת-לעת, השתלם בהלכה ובאגדה, במוסר ובמחקר ולאח"כ אף בקבלה. בתרמ"ו נשא את בת שבע (אלטע) בת הגאון ר' אליהו דוד רבינוביץ-תאומים (האדר"ת), רבד, של פוניבזי ואח"כ רבה של מיר ולבסוף הרב הראשי לעדת האשכנזים הפרושים בירושלים. הושפע בדרכי הלימוד והמחשבה הדתית מאביו, מרבותיו הנ"ל, מהגאון ר' ראובן הלוי מדווינסק ומחותנו.