דפק על כל הדלתות הגבוהות והתמיד בהשתדלותו עד כי בתשרי תרמ"ח קיבל סוף-סוף בדבר-מלכות את הזכיון לסלילת קו הרכבת מיפו לירושלים ולשני קוים שיסתעפו ממנה, לשכם ולעזה ולביצוע השקאה חקלאית ביהודה. אחרי קבלת הזכיון חזר לירושלים והחל בפעולה להשגת ההון הדרוש לביצוע המפעל. אך ההון לא הושג במהרה, ובינתים הפסיד חלק גדול מהונו הפרטי. לבסוף הצליח בהשתדלותו ליסד בפאריס חברה צרפתית, שקנתה ממנו את הזכיון ואף סללה את הקו והנהיגה את קשר הרכבת בין יפו לירושלים. כן הגה תכניות לבנין נמל ביפו ולהשקאת עמק השרון והכשרתו לנטיעות, אך מחוסר הון מספיק לא יכול להגשימן.
לאות הוקרה לפעולותיו לטובת הצבור העניקה לו ממשלת תורכיה את התואר "ביי" ואותות-כבוד שונים, וכן קיבל אותות-כבוד מאת ממשלות צרפת, אנגליה ופורטוגאל (שהיה הקונסול שלה בירושלים. במשך שנים אחדות, וכן היה גם קונסול הולנדי ובלגי).
אחרי אבדן הון רב במפעל קו הרכבת וכשלונות בתכניותיו האחרות בגלל אי-השתתפות של בעלי-הון יצא לפאריס והתגורר שם שנים רבות. בפאריס נפגש עם הד"ר הרצל בראשית צעדיו ביסוד ההסתדרות הציונית והציע לו את עזרתו בפיתוח הארץ. היה מראשי המיסדים של ליגה עולמית למען השלום בשנת תרס"ח בפאריס, שמרכזה היה בלונדון וסניפיה בכל הערים הגדולות בעולם.
פרסם זכרונות וחליפת-מכתבים עם אישים גדולים ועסקנים צבוריים ולאומיים ועם מוסדות בענינים של פיתוח הישוב והארץ.
נפטר בפאריס, כ"ג ניסן תרצ"ד.
צאצאיו: לאה אשת שמעיה ברוך, רוזה אשת יצחקשמעיה אלישר ורחל בת-שבע אשת מורנו אלישר.
שמעון ברמן
נולד בקראקוב, בשנת תקע"ח (1818), אביו היה סוחר בסחורות שהביא מליפציג. כשהורע מצב העסקים של האב נתמנה למנהל עסקי היערות של הרב בריש מזייזלס , ראב"ד של קראקוב ויצא לגור עם משפחתו בתוך היערות. כאן גדל בנו הנער שמעון ודבקה בו השאיפה לחיים בחיק הטבע ולחקלאות. בן י"ה נתמנה לפקיד באחד היערות של הרב הנ"ל. בן כ"ג נשא אשה ממשפחתו, ולדרישתה הוכרח להכנס לגור בעיר, בקראקוב, ואף לוותר על האפשרות שנמצאה לו לחכור אחוזה מדרום לרכס הקרפטים, בסלובקיה ההונגרית. אך את קשריו עם עצי היער לא הפסיק: יסד בקראקוב בית מסחר עצים- באה מהפכת 1848 והחריבה את מעמדם של לקוחותיו, ובעקיפין מוטטה גם את מעמדו הכלכלי, עבר לעיר גרוסווארדיין שבהונגריה, שבהיותה אז, אחרי דיכוי מלחמת-החרות כ1848-49,כפופה לשלטון אוסטרי צבאי, היה בה חופש התישבות והת עסקות לאזרחי אוסטריה (גליציה בכללה), ועסק שם במסחר טבק ועשית סיגארות. בגלל קשי המצב לא יכול להשתרש שם וב-1851 חזר לקראקוב והביא אתו רעיון ליסוד מושבה חקלאית ליהודים אי-שם ברחבי המישור ההונגרי השומם ברובו. קריאתו עוררה הד ברובע היהודים בקראקוב. הרבשאול לאנדוי התנגד בתוקף ודעתו היתה שאין ליהודים אחיזה בקרקע חוץ מארץ-ישראל. לעומתו תמך בהתלהבות בהצעה זו מר לויצקי , מנהל בית-הספר הממשלתי ליהודים, ששמעון ברמן היה תלמידו בנעוריו, נאם לטובת התכנית באספת-עם ונרשמו 300 אנשים צעירים ובריאים. וכשנסע לויצקי לוינה כציר העיר לביתהנבחרים האוסטרי. מסר בענין זה את בקשת הנרשמים למיניסטר-הפנים, אך זה היה שונא-ישראל ודחה את הבקשה.
ב-1852 יצא. ברמן לניו-יורק, עסק ביצור סיגארות וגם כאן החל בתעמולה למען יסוד כפר יהודי באמריקה. נמצאו לו מצדדים ומועמדים להתישבות וגם תומכים רמי עמדה, אך הענין נתבטל מחוסר התמסרות מספקת מצד המסכימים.
בגלל המשבר הכלכלי שהחמיר בניו-יורק עבר ב-1853 לסינסינטי וגם סאן החל בתעמולתו ופרסם את תכניתו המפורטת בעתונות המקומית בגרמנית יחד עם כרוז ליהודים בני גליציה שבעיר. היהודים לא נענו לקריאתו, אך המהגרים הגרמנים והשווייצארים יסדו חברות-התישבות לפי תכניתו והצליחו בהן.
באמריקה עבר גלגולים שונים: רב, חזן, שוחט ומוהל בקהלות הקטנות במדינת אינדיאנה, סוחר סידקית בעיר סנט-לואיז, ושוב פרסם בחוברת את תבניתו, והפעם למען התישבות חקלאית בארץ-ישראל. אשתו התנגדה לחלומותיו אלה ועסקיו היו טובים. אך במגפת החולירע ב-1866 מתו עליו אשתו ובניו, ואז חיסל את עסקיו וחזר לניו-יורק על מנת להמשיך בתעמולה למען רעיונו ולעלות לארץ-ישראל.
ב-1870 הפליג מניו-יורק לאנגליה כדי למשוך לתכניתו את משה מונטיפיורי, אך לא מצא אותו בלונדון. עבר לפאריס וניסה להשפיע על אלברט כהן . שחברת "כל ישראל חברים" תתאים את נחלתה בארץ (אדמת מקוה ישראל) להתישבות, וזה נתן לו מכתבהמלצה אל קארל נטר שנמצא אז כבר בארץ ועסק בהכנות ליסוד בית-הספר החקלאי. בינתים פרצה מלחמת פרוסיה-צרפת, ודרך ארצות נייטרליות הגיע ברמן לברלין. שם נפגש במקרה עם הרב נתן פריזלנד הזקן, שהתמסר להפצת רעיון ישוב ארץ-ישראל והחוברת "דרישת ציון" של הרב צבי קאלישר . הזקן רצה להביאו בקשרים עם הרב קאלישר ועם האדמו"ר ר' אליהו גוטמאכר מגריידיץ שבפרוסיה, מראשי הפעילים למען ישוב ארץ-ישראל, כדי שיכנסו אספה לטכס עצה בדבר הגשמת תכניותיו של ברמן. אך הוא