שבידו מפני ההמון היהודי" אך המלשינות הצליחה לבטל את הקניה.
כשביקר משה מונטיפיורי בירושלים התענין בו ובתכניותיו, אך שליחי הממונים מנעו את פגישתו עם השר ואפילו מנעו אותו לשלוח לשר את ספרו.
סוף-סוף הצליחו הרודפים להביא לידי ביטול אגודתו, והחותמת שלה נמסרה למנהלי הכולל. גם את בית-מדרשו ביטלו, והוא הוכרח ללכת להתפלל אצל הספרדים. בתרל"ח הצטרף למיסדי פתח-תקוה וקנה עשר חלקות על שם חותנו. (ביום אישור הקניה הראשונה של אדמת פתח-תקוה קבע תענית-צבור וערך סדר תפילה של הושענא-רבה). זמן-מה ישב בפתח-תקוה עם המיסדים הראשונים ואחר כך חזר לירושלים לעשות תעמולה לחיזוק הישוב. על המדפיסים נאסר לעבוד בשבילו. קנה לו מכונת-דפוס, הדפיס בה כמה מחוברותיו ואת הירחון "עמוד התורה ועמוד היראה" שהופיע מתשרי עד אדר תרל"ט לשם תעמולה בעד ישוב חקלאי בארץ, עד שבגלל מלשינות הוכרח למכור את מכונתו בהפסד, ואף את שליחת אלפי מכתביו לרבנים ולעסקנים בגולה הפריעו אויביו. אז החליט לצאת בעצמו למסע תעמולה בגולה, אך אויביו שלחו לפניו שליח מיוחד להשמין עליו בכל מקום שיבוא. כן הצליחו להשפיע על הרב הלל ליכטנשטיין , חותנו, שימסור את חלקות הקרקע בפתח-תקוה בתורת קרן קיימת להנהגת הכולל, וכך נושל ר' עקיבא יוסף בגזילה מהקרקע שקנה. שנים רבות צעק חמס על הגזילה ואף התדיין עם הכולל לפני הרב הפרסבורגי, וזה אמנם פסק חלק לטובתו, אך גם חלק זה לא הוחזר לו, ואחרי מות חותנו ר' הלל מכרו ממוני הכולל ואת כל הנחלה.
הוא המשיך לתבוע את נחלתו, פרסם חוברות בענין זה ולמען ישוב הארץ בכלל. עסק בתורה יומם ולילה בנגלה ובנסתר, כתב תשובות בהלכה והדפיס ספרים בחידושי תורה נלחם בתוקף בפעולות הפצת ההשכלה של חברת כי"ח בארץ, וכנגד זה הגן על הרי"מ פינס ואיכסנו בביתו בעת שרדפוהו קנאי ירושלים.
עם כל אדיקותו וקנאותו נהנה למראה התהוות הישוב החקלאי החדש, ואף אם בוניו לא השביעוהו רצון בהתנהגותם מבחינה דתית, היה מנסה ללמד זכות עליהם, שתעו מן הדרך משום שלא חונכו כראוי. התיצב בפני הרצל בביקורו בירושלים ושמח לכל תנועה ופעולה למען תקומת העם והארץ ועד יומו האחרון שמח לחידוש חיינו כקדם.
נפטר בירושלים, ר"ח אייר תרפ"ב. לפני פטירתו צוה שיקברוהו בבית-העלמין העתיק על הר ציון, אך לא היתה אפשרות לכך ונקבר בהר הזיתים.
בתל-אביב קראה העיריה רחוב על שמו.
בנו הוא הרב שמעון בירושלים, נכדו הרב הלל שלזינגר מנהל ישיבת "בית יוסף צבי" בירושלים.
חתנו: ר' דוד בהר"ן.
נסים בכר
נולד בירושלים, 21 בפברואר 1848 לאביו חכם אליעזר , בן למשפחה ספרדית נכבדה מבוקארשט, שעלה ארצה בבחרותו מתוך אהבת תורה ושאיפה דתית-לאומית, ולאמו פארידה בת המקובל החסיד רבי ידידיה רפאל חי אבולעפיה. נתחנך בהדרכת אבי אמו, שהיה גדול גם בתורת הנגלה ומסר אותו גם למלמדים אשכנזים. למד זמן-מה בישיבת הגאון רבי מאיר אוירבאך מקאליש (בעל "אמרי בינה") ופעם אף נבחן בתלמוד על-ידי הגאון רבי משה יהודה ליב מקוטנא (בעל "זית רענן").
בהיותו כבן ט"ו לקח אותו אביו עמו במסעו לאירופה לשם ריפוי ולביקור קרוביו ברומניה. בעברם באיסטמבול התארחו בבית הגביר הנדיב אברהם קאמונדו. הנער מצא חן בעיניו וביקש להשאירו אצלו להשתלם בלימודים כלליים, כדי שיוכל לכבוש לו מעמד בחיים. לאחר שלש שנים הוצג בפני אדולף כרמיה , מראשי חברת "כל ישראל חברים", שביקר אז באיסטמבול, וזה לקחו עמו לפאריס, שילמד בבית-המדרש למורים של החברה, שיסדה והחזיקה בתי-ספר ליהודים בארצות המזרח הקרוב. כשגמר את לימודיו והוסמך למורה נשלח מטעם החברה לפתוח ולנהל בית-ספר בעיר חלב, בסוריה. לאחר חמש שנים הועבר לתפקיד דומה לעיר סימקוף שבבולגריה, ולאחר שנה העבירתו החברה לנהל את מוסדותיה באיסטמבול. כאן עבד שבע שנים. שם עשה את הנסיון הראשון להנהיג את הוראת השפה העברית כשפה חיה, על-ידי הבלשן ר' חיים באבאני, שהיה המורה ללימודי היהדות במוסד. הדריך אותו בידיעותיו הפדגוגיות והנסיון הצליח.
בתרמ"א קיבלה החברה את הצעתו ליסד ביתספר עברי בירושלים לתורה ולמלאכה, שלחה אותו לערי מערב אירופה לרכוש לרעיונו את אהדתם ותמיכתם של נדיבי היהודים, ואחרי שהצליח במסעו חזר בתרמ"ב לירושלים עיר הולדתו ופתח בה את