מיגר של הארמנים בירושלים. בגלל נתינותו הצרפתית הוכרח לצאת מהארץ בראשית מלחמת-העולם הראשונה ובשנות המלחמה היה מורה במצרים בביה"ס של מקהלה בעבסיה שבקהיר. אחרי המלחמה חזר ארצה ומשנת 1921 הוא מורה ראשי לשפה הערבית בגימנסיה הרצליה ואח"כ גם בבית-הספר התיכוני למסחר בתל-אביב.
בהיותו מחונן בקול נעים שימש לעתים שליח-צבור בבית-הכנסת של הספרדים.
אחותו וידה ז"ל היתה אשת הסוקר המלומד ר' יצחק יחזקאל יהודה.
זאב אריה יטקובסקי
נולד בבריסק דליטא, פולין, בשנת תר"ה (1845), לאביו דב (ברל) גדליה. נתחנך בחדר ובישיבה, כנהוג. כשגדל ונשא אשה חכר אחוזות בסביבת גרודנה, שקד על פיתוח המשק בכל ענפיו (פלחה, גידול בקר, חלבנות, עופות, עצי-פרי וכו'), הגיע לאמידות ולכבוד בעיני בעלי האחוזות שבסביבה, ומובן, שמוסדות הקהלת ועניי ישראל שבעיירות הסמוכות נהנו מעזרתו ביד נדיבה.
כשהגיעה אליו השמועה על התחדשות עבודת האדמה בידי ישראל בארץ האבות, החליט להצטרף אל מחיי נחלת האבות. הוא נסע לשאול בעצתו של "רבי" אחד מידידיו והלה אמר לו, שעדיין לא הגיע זמן הגאולה והחיים בארץ-ישראל קשים מאד. אך הוא לא התרשם מעצה זו, חיסל את רכושו במהרה, הצטייד במחרשה ובכלי-חקלאות אחרים ובצרור-כסף בן 5000 רובל, נטל את אשתו בתיה וששת ילדיהם הקטנים, ועלה ארצה בשנת תרמ"ד.
מיפו יצאה כל המשפחה לפתח-תקוה, שהיתה אז בראשית בנינה במקומה הקבוע (אחרי עזיבת "עיר המקלט" יהודיה, שליד הכפר הערבי, שבה התישבו תחילה מחדשי הישוב מאימת הקדחת). מאין מקום ללון בבית לנה כל המשפחה עם ילדיה הקטנים תחת כפת השמים, והוא עודד אותם. ממחרת נסע ליפו והביא קרשים להקמת צריף, והנה נודע לו, שלפי החוק הטורקי גם צריף קרוי בית, ובית אין לבנות בלי רשיון, ורשיון אין להשיג. ובכן הקים מין משכן שאינו קרוי בית: גג רעוע של קרשים, נשען על מוטות תקועים באדמה, ובמקום קירות תלויות מחצלאות. בדירה זו דרה כל המשפחה והבהמות והעופות במשך שלש שנים של יסורים ומחלות רבות.
מראשית בואו אל המושבה התמסר בכל המרץ והשקידה לעבודת המשק ויבול אדמתו נתברך בשפע, עד כי לא הספיקו הידים לקצור ולאסוף את כולו והוא עבד בשקידה יומם ולילה. בשל חריצותו ויכולתו הגדולה בעבודה השתדל בעדו ראש הועד, ר' יהושע שטאמפר, שלא בידיעתו, וכך נתקבל לרשימת "העשרים ושמונה" (28 אכרי פתח-תקוה שנעזרו על-ידי הבארון רוטשילד ). הוא דבק בחיי הפשטות של עובדי אדמה, וכשהתחילו צעירים אחדים להתהדר בצוארונים ובעניבות, עשה מנייר חפצי-הידור אחדים כאלה וענד אותם לצוארי הכלבים, ובזה השפיע אז על הצעירים שיחדלו מחיקוי ה"לוקסוס" העירוני.
לדוגמה לחיי הפשטות בימים ההם יש להזכיר, שפעם בחורף, כשהוביל חטים לטחינה בשרונה ובמשך שבועיים לא יכול לחזור בגלל גאות נחל מוסררה, כתשו אשתו ובני ביתו חטים לגריסים ואכלו דייסה מבושלת במקום לחם.
בגלל תנאי השיכון הקשים באותה הסוכה חלו אשתו וילדיו פעמים רבות, ובראותו לאחר שלש שנים, כי לא יוכלו להחזיק מעמד במצב זה שכר דירה בת חדר אחד בבית אברהם וינקלר , מהבתים המעטים שהיו אז במושבה. לאחר שלש שנים השיג סוף-סוף רשיון לבנות בית ואז בנה את ביתו בקצה רחוב חובבי ציון, במקום שנחשב אז מחוץ לגבול המושבה והיה צורך באומץ מיוחד כדי ללון בו בלי פחד מאנשי-הפקר ערבים המשוטטים בסביבה. חדשים אחדים לאחר חנוכת הבית חלתה בתו באסכרה, ועד שהוברר כי החובש המקומי אינו מסוגל לרפאותה, ועד שהובא הרופא מראשון לציון, לא יכלו עוד להצילה. מות בתו דיכא אותו והפילו למחלה. הוכנס לבית-החולים וכשחזר לאחר חדשים אחדים יצא מיד לעבודה ובלילה יצא ללון על הגורן לשם שמירה. שם הצטנן וחלה שוב את מחלתו אשר ממנה לא קם עוד.
נפטר בפתח-תקוה, א' חשון תרנ"ב.
יצחק פורטר
נולד בניקולאייב, רוסיה, כ"ח כסלו תרל"ח, לאביו משה, מראשוני חובבי ציון בעיר. קיבל חינוך מסורתי ולמד אף בגימנסיה רוסית. בילדותו נתגלה בו כשרון לנגינה בכנור ובן תשע כבר הוזמן לנגן בארמון מושל המחוז, במסיבה שערך המושל לאורחים רמימעלה. למד מוסיקה כללית בכלים שונים והגיע לדרגה גבוהה של ידיעה וכושר.