בענווה גם את הנסיון המר הזה, שהוטל עליו בחיים, ולנסות בפעולה חינוכית סוציאלית גם בין הפושעים, אך כשהעלה על דעתו, שבשבע שנות הישיבה בבטלה כאן יחרב כל מה שיצר בבן-שמן, היה מגיע לידי יאוש, אלא שבמקום מושבו לא יכול לעשות כלום להצלת בן-שמן... אך בארץ ובחו"ל עוררו מאסרו וגזר-דינו רעש גדול. הפרופ' אלברט איינשטיין פנה במברק מזעזע לנציב העליון, פנו גם אנשי-רוח אחרים מהעולם הגדול, ולשאילתה בבית הנבחרים הבריטי השיב שר המושבות : "אין ערעור על פסק-דין במשפט צבאי", אך אחרי שלשה שבועות, הודיע לו הסרג'נט של משמר בית הסוהר, שהוא חפשי ועליו לצאת מכאן... לאחר זמן הגיעה לד"ר להמן בקשה באמצעות מושל המחוז, שהקצין ששימש אב בית-הדין במשפטו רוצה להפגש אתו. בפגישה התנצל הקצין, שהוכרח לפעול נגדו לפי החוק והפקודה ומבקש את סליחתו, והד''ר להמן סלח לו.
מתוך אמונה ברצון הטוב של עצמו ביחסי השלום והידידות בין שני העמים בארץ האמין בקיומו של רצון זה גם אצל הצד השני, ואף בימי מהומות ופרעות החזיק באמונתו והחרדה לשלום כפר הנוער העיקה על אחרים, - וסוף-סוף הוכרח לעבור עם מוסדו לכפר ויתקין, כשהערבים אמנם לא התנפלו עדיין על בן-שמן, אבל ניתקו את הדרך להבאת אספקה לכפר-הנוער.
כשחזר כפר הנוער לבן-שמן, כבר מצא המנהל בסביבת מוסדו כפרים של יהודים עולים חדשים מבני עדות המזרח. גם עמהם טיפח יחסי אחוה וידידות, קיבל את בניהם לחינוך ולהכשרה וגם להורים ערך שיעורי-ערב בחקלאות ואחרי ההרצאות היה מארח אותם על שלחן אולם האוכל ומיסב עמהם בידידות. לא ויתר על חלומו לחדש את קשרי השכנות גם עם אנשי הכפרים, שקו של שביתת נשק האיבה מפריד בינם ובינו, כאשר יבוא יום ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב... ולעת עתה השלים עם העובדה, שגם "איש המיליטריזם" בישראל, שמעון פרס, המנהל הכללי של משרד הבטחון הוא מחניכי מוסדו, שהקדישו לטיפוח השלום בין העמים.
ב-1952 השתתף בקונגרס F.I.C.E.בשטראסבורג. בשנת 1952 קבל מדליה ואות הוקרה מאת הארגון הבין-לאומי למען הילד שליד אונסקו, וב-1957 פרס ישראל לחנוך.
בגרמניה פרסם מאמרי הגות בירחון "דר יודה" שבעריכת מרטין בובר . בארץ פרסם בירחונים לענייני חינוך על "פלישת הטכניקה לתוך החינוך", "בשאלות החינוך בעלית הנוער", "על תרבות הכפר ועל החינוך הכפרי" (יצא גם בתדפיס בחוברת מיוחדת), ועוד בעתונים שונים. ספרו "שרשים" (יחסי ישראל - ערב כבעיה חינוכית) יצא בהוצאת ראובן מס (ירושלים, תש"ג). חלקו השני של הספר, בדבר "החינוך הרליגיוזי" לא הספיק לגמור, כי נפטר בבן-שמן, כ"ה סיון תשי"ח (13.6.1958) ושם נקבר.
צאצאיו; נעמי, איה אשת רמי שלייר, אלפרד (גר בבראזיל).
שמואל הלוי (לזנובסקי)
נולד בטבת תרמ"ג (8.1.1883) בוולברום שבפולין. לאביו יצחק לזנובסקי (בעל אחוזה בוולברום, בעל תעשית נרות וסבון בקוטנא שבפולין) ולאמו רבקה לבית בארמהרציג. למד בחדר ובישיבה.
בשנת תרס"א (1901) נשא לאשה את מרים אסתר בת אברהם צבי וואלטר (מוהל, שקדן בתורה, מצאצאי הגאון ר' יהושע'לה מקוטנא) .
מבית המדרש יצא לחיי המעשה והתמצא בהם במהרה בשכלו הבהיר. שלט בכמה לשונות והצליח במסחרו במנופקטורה והיה גם שותף בתעשיה של אביו.
מתוך משיכה לציון וכדי לתת חינוך עברי לילדיו חיסל רכושו וב-1912 עלה לארץ עם כל ביתו, ובהיותו שולט בכמה לשונות נתקבל לפקיד במשרדי שלטון המחוז ביפו (בבנין ה"סראיה"). נתחבב על אנשי השלטון, ואף על המושל חסן בק , שנתפרסם לגנאי בפי התושבים היהודים בשל עריצותו, ובשנות מלחמת העולם הראשונה השתמש בקשריו אלה להצלת יחידים רבים מגירוש מהארץ, מגיוס לצבא, ממאסר ומעונשים חמורים בשל עבירות על הגזירות הקשות של השלטון. בעת שיצאה הגזירה לגרש את כל התושבים מיפו ומתל-אביב (ניסן תרע"ז), עוד הספיק להשיג לכמה אנשים הקלות לצאת עם ה"מהגרים". יצא לחיפה ושם נפטרה רעיתו ביום ו' ניסן תרע"ח.
גם אחרי המלחמה הרבה לעשות טוב וחסד והיה מכובד בישוב הותיק ובקהל העולים החדשים מפולין, שהרבה לעזור להם בסידורם בארץ.
בקיץ 1939 יצא לפולין לבקר את הוריו הזקנים, נשאר תקוע שם בעקב פרוץ מלחמת העולם, ויחד עם המשפחה נספה בשואה, הי"ד.
צאצאיו: יוכבד אשת יעקב ורנר (רוקח), יונה הי"ד אשת אברהם גרדום (סוחר בליפנה שבפולין), נספתה בשואה עם בעלה ומשפחתה), ברכה אשת יעקב רמון