ביקר בישראל כמה פעמים, השתתף בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בירושלים. את רשמיו מביקוריו מסר במושבי העובדים הדתיים בארץ, ובשובו מן הארץ, פירסם תיאורים נלבבים ממראות ארצנו ומעורר את הלבבות להתעוררות דתית-לאומית ולישיבה בישראל ועושה למען המגביות לישראל.
מדפיס עתה בירושלים עוד שני ספרים: "חגי ומועדי ה'" ו"אלה תולדות הרבי מגור" (חלק שני).
פרסם מחקרים חשובים בחסידות, שיש לו אליהם גישה מיוחדת ואוריגינלית. בתיאוריו מחיי "החצר בגור'' ("פון גערער הויף") שנדפסו בספריו הוא מראה על האטנוגרפיה והרקע הגיאוגרפי המקומי בהופעת תנועת החסידות.
מפרסם מאמרי ביקורת על הספרים החדשים המופיעים בארץ, ומגיב במאמריו הפובליציסטיים המרובים על המאורעות המתרחשים בארץ.
צאצאיו: הרב אברהם יצחק (מוסמך מישיבת ר' יצחק אלחנן בניו-יורק), הרב רפאל שלמה (נסמך בישיבת "חפץ חיים"), רחל אשת הרב ד''ר נטע שיינברג (רב בניו-יורק), חיה שרה אשת הרב ישראל פישווייר, ישראל משה, יהודה אריה זאב, מנחם ציון.
צבי נדב (הלפרין)
נולד בחודש טבת תרנ"ב (דצמבר 1891) בעין זיתים שליד צפת.
לאביו שמואל הלפרין ולאמו מרים לבית נדב , ונקרא על שם משפחת אמו.
במסגרת "אגודת האלף", שנוסדה ברוסיה לארגן "אלף יהודים" להתישב במשקים של מטעי בעל בארץ (פרטים בדבר אגודה זו קרא בערכו של יוזמה, דב-בר שליפיאן [דב''ש], כרך א', עמודים 322-321) רכש שמואל הלפרין נחלה בעין-זיתים, ובשנת תרנ''א (1891) עלה עם אשתו להתישב בה. ומשנכשלה התכנית בכללותה חזר עם אשתו ובנו צבי שנולד כאן לשקלוב שברוסיה הלבנה.
למד בבית-ספר שבפיקוח ממלכתי לילדי היהודים ואחר-כך בגימנסיה רוסית בשאוולי שבליטא. ספג מקריאתו בספרות הרוסית (טולסטוי, גורקי וכו') רעיונות ושאיפות לתיקון העולם ברוח הצדק והיושר, ואת הדרך להשתתפות אישית בהגשמת משאת-הנפש הזאת מצא בהצטרפותו לתנועת "פועלי ציון".
אחרי כשלון המהפכה הרוסית וגל הפרעות ביהודים יצא בזרם העליה השניה וחזר למולדתו כחלוץ עולה חדש באוגוסט 1906, והתחיל את עבודתו כפועל חקלאי בחוות אום אל-ג'וני שבעמק הירדן (הוא המקום, בו נוסדה קבוצת דגניה א' בסוף 1909). משנוסד "השומר" בראשית שנת תרס"ח, הצטרף אליו ועבד ושמר בכרכור, בחדרה, בהיאחזות-כיבוש באדמת תל-עדש (מטעם חברת הכשרת הישוב, בסתיו 1913), בסג'רה, מסחה (כפר תבור), מרחביה ושרונה (שבגליל התחתון). למד בעזרת חבריו ב"השומר" את שפת הערבים ואורח-חייהם ונימוסיהם ומנהגיהם והגיע בדברים אלה לבקיאות של "יליד הארץ", לא פחות מחבריו-מוריו ילידי הגולה. בקיאות זו היתה נחוצה לא רק לצורך "מגע מקצועי" עם השכנים, שמפניהם צריך לשמור את בטחון הרכוש היהודי, ובמדת-מה גם את בטחון החיים (כי הכח הקיים במקום המעשה מרתיע מפשעים יותר משמרתיע הסיכוי, המפוקפק לפעמים, לעונש בית-דין לאחר מעשה), אלא גם כדי ליצור יחסי שכנות וכבוד הדדי, שהיהודים המתנחלים כחקלאים בין הערבים יתקבלו כאנשים מעוררים כבוד ודרך-ארץ, שלא נאה וגם לא כדאי לפגוע בהם. האמצעים לכך היו: מגע אישי לפי הנימוסים המקובלים, יציבה נכונה ודיבור נבון, כשנפגשים באקראי, כמתוועדים במשא-ומתן, כאורחים וכמארחים, גילוי "שאטרה" (סגולות בן-חיל) ב"פנטאזיה" (תחרויות רכי בה) ומיבצעי זריזות בה והתמודדות בכך עם צעירי הבידואים והפלחים; ועיקר העיקרים: גאולת הדם וגאולת הכבוד, למען ידעו הערבים מהנסיון, שחייהם וכבודם של היהודים אינם הפקר ולא ינקה כל פוגע בהם. בדברים אלה עשה את שלו ונתנסה בעזרה לנקודות מותקפים וליחידים מותקפים, נפגע והגיב במעשי תגמול. (בהיותו בשמירה בחדרה הותקף ונפצע בראשו ונשברה ידו. משהבריא לקח אתו ארבעה חברים ושלא בידיעת ועד המושבה תקפו שיירת רוכבים מהשבט האשם והרגו את סוסתו של הרוכב בראשם, - והענין נתקבל על דעת הצבור בשני הצדדים כפגיעה שבאה על גמולה לפי הנוהג המקובל ושני הצדדים אינם חייבים עוד זה לזה כלום).
בראשית מלחמת העולם הראשונה (1914) נתמנה הוא ועוד שנים מחבריו לשומרים רשמיים ("בקצי") בתלעדש, ומשם נשלח מטעם "השומר" לשמור על עמודי הטלפון ב"מצפה". אח"כ חזר לתל-עדש, שם עבדו אז רוב ותיקי "השומר" כפועלים שכירים בקבלנות קיבוצית והיה עליהם לקיים את עצמם במשק-קומונה משכר העבודה, שנתקבל בקושי ולא בסדר, וצבי נתמנה מטעם ועד "השומר" לדיקטטור משקי על ניהול העבודה ושי