כדוגמת אותם שראה באופירה האודיסאית ובמקומות אחרים, ומקום נרחב לכך נמצא באולם התערוכה הראשונה (כיום מחסן לסחורות ברזל וחמרי בנין בשטח שבין התחנה המרכזית ובין מסילת-הברזל מול "בית הדר"). ידידים הזהירוהו, שאנשים לא יבואו לנשף כזה, אך הוא השאיר את החששות להם וניגש לפעולה. התקשר עם הקרן הקיימת והציע לה את מחצית ההכנסה הנקיה, ולנשף באו כשלושת אלפים איש ואשה במסכות, כדרוש, וצייתו לכל התקנות וההוראות והמנהגים המקובלים בנשפים כאלה בעולם הגדול, ובין הבאים במסכות אף אוסישקין וביאליק ! ועם נשף ה"קארניוואל" בא גם "מסע הקארניוואל" ברחובות תל-אביב הקטנה, שהפליאה כבר אז בגידולה המהיר (הוא המסע שנקרא אחר-כך בשם "עדלאידע"), ובמסע נקבע מקום-פאר למרכבה המלכותית של "אסתר המלכה" שנבחרה בנשף-אגדתי.
הצלחת הנשף הגרנדיוזי הראשון, השתיקה את הידידים החוששים, ומאז נעשה הדבר למסורת, שוותיקי תל-אביב זוכרים אותה עד היום בגעגועים כחוויה כבירה. הכל היה עשוי בטעם רב, יפים היו הקישוטים והתפאורות. אולם אולם והסגנון המיוחד שלו, סגנון פרסי, כורדי, יפאני, ושלל התלבושות, המסכות, הצבעים. ובתוך כל זה התהלך ברוב פאר ברוך אגדתי, משכמו ומעלה גבוה מכולם, לבוש אדרת בוכארית רקומה זהב, "כמלך מזרחי ממש". והנשף והמסע משכו קהל רב מכל הארץ ואף אורחים מחוץ-לארץ, וסוף-סוף הכירה גם העיריה בערכו הכללי של ה"מוסד" נשפי-אגדתי, ובהשתדלות דיזנגוף הסכימו אבות העיר להקציב לו תמיכה סמלית בסך שלש לירות לשנה , בתשלום בעד הכבוד וטובת-ההנאה המרובה של העיר כולה לרגל שמחתפורים המרכזית של "המדינה בדרך" שנתיחד לה המקום בתל-אביב, והעיריה פרשה את חסותה על מפעל הפורים, שהתפתח משנה לשנה, הוציאה "עתון רשמי" מיוחד לפורים ואף החליפה למשך חג זה את השמות של כמה רחובות בשמות לקוחים ממגילת אסתר.
תעוזתו של אגדתי ניצחה את ההססנות וכובד-ראש ואחריו קמו גם אחרים לארגן נשפי-פורים, אך בהתחרותם לא השיגו את אגדתי בפאר אמנותי ובהצלחה חברתית. אחת החבורות המתחרות, שקראה לעצמה "חברה טראסק" עברה למלחמת-תחרות קרתנית ופרסמה כרוזים בעיר, בהם האשימו את אגדתי, שהוא מתעשר מהנשפים הללו ואחרי כל נשף כזה נוסע הוא לחוץלארץ וחי לו שם חיי מלכים... בתנאי החיים הפוריטאניים בימים ההם היה בכך משום השמצה מעליבה, ובהתאם לחוקי הכבוד החברתי תבע אגדתי את המשמיצים לדין. היה זה משפט בעל חשיבות מוסריתצבורית, ואף ביאליק הוזמן כעד מומחה. השופט האנגלי דן את המשמיצים לשבועיים מאסר או לתשלום קנס. ביקש אגדתי מהשופט שיבטל את העונש. הסכים השופט בתנאי שהוא, אגדתי , ישלם את הקנס במקומם (כי יכול הנפגע למחול על עלבונו, אבל אוצר הממשלה אינו יכול למחול את ההכנסה שנזדמנה לו...) ואגדתי שילם את הקנס, לשחרר את משמיציו, ונתן להם פתחון פה. להפיץ שמועה בעיר, שהוא הפסיד במשפט ונקנס...
הנשפים לא העשירוהו, אך נתנו לו את האפשרות להתמסר ליתר חלומותיו האמנותיים, ביחוד לניסויים ליצירת ריקוד עברי מקורי. ואכן פיתח אמנות כזאת בגופו. התחיל בוואריאציות של ריקודי חסידים והגיע לשיא ב"הורה-אגדתי", עם מוסיקה שחיבר לה אלכסנדר בוסקוביץ, שנתנה את ההרגשה שהיא מבטאה את מיקצבה של הארץ הנבנית, והוא עצמו נתן ביטוי זה, בריקודו, בתנועת "כל עצמותי תאמרנה", בדביקות ובהתלהבות. הציג את יצירותיו הריקודיות בהופעותיחיד בארץ ובחו"ל, והצלחתו נתנה פרסום אמנותי לבנין הארץ. בפולין היתה הצלחתו גדולה כל-כך, שהאמנים הפולניים נבהלו מהתחרותו של האורח ש"גזל" מהם את הקהל, ובהשתדלות ארגונם נצטווה מטעם השלטונות לעזוב את פולין תוך 24 שעות...
על התופעה "ברוך אגדתי" בריקוד העברי המקורי יצא אז - ב-1930 - ספר מיוחד במינו. שלשה היו מחבריו: אשר ברש, יצחק כץ ומנשה רבינוביץ (רבינא ). הספר נכתב בידי סופר סת"ם, צולם והודפס ב-101 טפסים, שמחירו בימים ההם היה חמש לירות(!).
ביטוי לבנין הארץ נתן גם באמנות פשוטה ומובנת יותר: בסרט. בצריפו שעל גבול יפו (מנשיה), שהיה בנקודה מסוכנת ביותר בכל עת של מהומות, התקין לו אולפן להסרטה. כאן יצר קומדיה מחיי הארץ, תסריטים ליומנים מחיי הישוב, מוצלחים בבחירת החומר ובשילוב הקטעים, ושיא הישגיו בענף זה היה הסרט "זאת היא הארץ", מונטאז'ה, רומנטית-ציונית של הארץ הנבנית בעיר ובכפר ושל חלוציות יוצרת ומתרוננת ורוקדת, שזכה להצלחה בימים ההם, כש"הנימוסים היפים" לא אסרו עדיין להתפעל ולהתלהב מתערובת החזון והמציאות בהגשמת הציונות.
ושוב פנה לאמנות אחרת, שגם בה קשור הוא מבחרותו: לאמנות הציור, שלמען למידתה ב"בצלאל" בא ארצה בראשונה. גם באמנות זו שמר אמונים לאידיאליזם שלו, בלא לשים לב לעיקומי-החוטם של המודרניסטים, המתנגדים לכל "ספרות" בציור. אפילו השמות שקרא לתמונות הם ספרותיים מאד (ב"להט מירון" מחזור המוקדש למירון - מוצאים אנו שמות ספרותיים מאד: "שערי הרחמים", "בר יוחאי, אייך ?", "מוקדת הנשמה", "הקבר הבוער", "תמרורים"), והצופה שאינו נגוע ב"איזמים" עודנו מסוגל לקבל הנאה אמנותית ממראה תמונותיו. ההשראה והכושר האמנותי שלו מתגלים במראהו הפנימי של מעונו: צריף דל ונושן מבחוץ וארמון-קסמים אגדתי מבפנים. גם יתר תמונותיו צובטות את הלב ומדברות אל הרגש בלשון שהוא מסוגל לתופסה. בשנים האחרונות פנה לטכניקה חדשה של אמנות זו: ציור על בדי משי. בתחילה נכשל, כי הצבע לא עמד בפני הכביסה, אך לא איש כאגדתי ירתע מפני כשלונות. הוא ניסה שוב ושוב עד שהצליח. לא מכבר ביקר בחו"ל, השלים את ידיעותיו הטכניות, וכעת כבר מצא את האפשרות לא רק לצייר על המשי