באוקטובר 1898, כשד"ר תיאודור הרצל ביקר בארץ, היה בין הרוכבים שקבלוהו בכבוד.
עמד תמיד על משמר המושבה. היה יהודי גאה מאד ולא סבל עלבונות מהשכנים הערבים. פעם ירק בפניו של השייך מהכפר זרנוגה, כשזה העליב אותו. היה אז חשש של התנפלות הכפר על המושבה. נבחר תמיד בתור חבר ועדות הבקורת לועדים השונים ואגודת הכורמים, מטעי הטבק, תעשית הזית וכו'.
נפטר בירושלים, י"ז תשרי תרצ"ה (26.9.1934) ונקבר ברחובות.
צאצאיו: שמאי הלל, רוחמה אשת יוסף וייץ (ראה כרך ב', עמוד 858), נקדימון, אהרן, יהודית אשת גרו גרא-קרישבסקי (ראה כרך א', עמוד 370), עמינדב (ראה בכרך זה).
ד"ר יעקב סובול
נולד בטבת תרנ"ה (1895) בראדום שבפולין.
למד בחדר, בתלמוד-תורה, ב"חדר-מתוקן", נתרשם מאד כשהודיע המורה המשכיל שלום דימאנט (המורשה האחרון של "הועד האודיסאי" של חובבי ציון לגליל ראדום) בבכי ביום כ' תמוז תרס"ד לתלמידיו על האסון שאירע לעם ישראל במות הרצל ביום זה, ומאז דבק בלב ונפש ברעיון הציוני. קיבל הדרכה חינוכית מפי תעמולנים מהפכנים ושיעורים בעברית ובתנ"ך מפי ציונים צעירים. בהשפעתם התקיפה של שוחרי הקידמה שבמשפחה הוכנס בגיל 12 לגימנסיה הממשלתית, והאב החסיד "נשא את עוונם" ובא על ענשו בגירוש מה"שטיבל" של חסידי גור. בשנות לימודיו בגימנסיה היה פעיל בארגון ציוני של התלמידים, שעסק בפעולות ציוניות בתחום יכלתו (בין השאר: תעמולה, ספריה, שיגור מברקי עידוד וזירוז לקונגרסים ציוניים, סטיפנ- דיה לתלמיד בגימנסיה הרצליה). ב-1913 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת נאנסי שבצרפת. בפגרת קיץ 1914 נשאר תקוע בראדום בגלל פרוץ מלחמת העולם. נאסר , על ידי שלטונות הצבא הרוסי, בין יהודים רבים אחרים, בחשד ריגול (זו היתה התנקמות-סתם באזרחים יהודים על התבוסות בחזית), ובסוף שוחרר בלי משפט. אחרי המלחמה המשיך את לימודיו באוניברסיטאות וארשה וברן שבשווייץ, וב-1922 הוסמך לד"ר לרפואה והוסיף להשתלם בריפוי עינים בבתי-חולים בשווייץ ובוינה.
בסוף 1925 עלה לארץ והשתקע בפתח תקוה. טיפל בחדשי הקיץ בשמירת הבריאות ובריפוי של עיני הילדים היהודים והערבים במושבה ובסביבתה. הצטרף לגואלי האדמה, שהתארגנו באגודת כפר גנים, וב-1928 נבחר לועד האגודה והשתתף כמשך שנים אחדות בעבודה הקשה של הוצאת הענין מהבוץ ששקע בו והצלת האדמה מנפול חזרה בידי הערבים, עד שסודר הענין והקונים קיבלו את חלקותיהם והחלו בבנין ובנטיעה, וגם הוא ביניהם, ואז נבחר לועדת-הפירוק הרשמית והשתתף בפירוק האגודה מרצון, באשר המקום נעשה יחידה מוניציפלית רגילה. עמד שנים אחדות בראש הציונים הכלליים בפתח תקוה, ואחרי שנפלגו ל"התאחדות" ו"ברית" הסתלק מפעילות פוליטית לשנים מספר ואח"כ פעל בתוך ה"התאהדות" למען איחוד שני פלגי הציונות הכללית וכשהתאחדו נבחר לועד הארצי של הסתדרות הציונים הכלליים. היה גם חבר מרכז התאחדות האכרים וחבר הועד (זמן-מה סגן נשיא) בלשכת "בני ברית" בפתח תקוה. שלח הצעות להסתדרות העובדים ב1930 ואח"כ ב-1936 בדבר יסוד ארגון עממי לקידום הספנות והדיג, וכשנוסד בהשתתפותו "החבל הימי לישראל" נבחר למרכזו ופעל למען יסוד בית-ספר ימי בחיפה ולקביעת "יום הים" בכל שנה. פעל במסגרת "התאחדות בני הישוב" פעולות שונות למען קימום הישוב היהודי בצפת.
עזב את פתח תקוה ואת רכושו בה ועבר לשרות קופת חולים, בתור רופא במרפאתה בנהריה.
אסתר לאה שכביץ
נולדה באירקוצק (סיברי, רוסיה) בשנת תרמ"ז (1887).
לאביה מרדכי מדליה (ראה כרך א', עמוד 411) ולאמה ליבה בת ר' שרגא פייביש (ראה כרך א', עמוד 407).
קבלה חנוך מסורתי וכללי.
הוריה שדרו בטומסק נקלעו לרגל מסחרם לאירקוצק. האב הפליג אל מעבר לאגם ביקל והאם נשארה באירקוצק מהיותה הרה ללדת. את הדרך הארוכה חזרה לטומסק עשו במזחלה. מפני הקור העז היתה הבת-התינוקת אסתר לאה תפורה בתוך כרים ואחרי שבועיים הגיעו בשלום הביתה.
בשנת תר"ן (1890) עלתה האם ליבה עם ילדיה לארץ (האב הקדים לעלות לארץ בשנה). המשפחה השתכנה בלוד ואחרי זה בגדרה וביפו. בשנת תרס"ו (1906) נפטר האב, ושנה אחרי זה נשרפה טחנת הקמח באש.