התארסה בגדרה למשה שכביץ (ראה כרך ב', עמוד 698). בהיותם בעבודתם בקציר בשדה, התנפלו עליהם פלחים מכפר קטרה השכן. משה ירה להגנתם ופצע את אחד המתקיפים - והם התפזרו. אחרי זמן מועט חזרו בני הכפר בהמון רב ועלו על המושבה. בדואים מאוהדיו ונאמניו של משה יצאו לקראתם וקרב התחולל בין הפלחים המתנפלים והבדואים. אך הפלחים המרובים גברו על מתנגדיהם ועלו על מרפסת בית שכביץ שהתמוטטה, מהיותה בנויה לוחות עצים והערבים נפלו.
בינתים דהרו רוכבים לעקרון ורחובות והזעיקו צעירים יהודים שבאו לעזרת גדרה. גם שוטרים באו, והרופא ד"ר ענטין קבע כי אין סכנה נשקפת לחיי הפצוע הערבי, והפלחים נרגעו.
מכיוון שהערבי החלים מפצעיו, כרתו תושבי הכפר והמושבה גדרה "ברית שלום", וסכום כסף שולם לפצוע.
כעבור כמה חדשים שחה הערבי בנחל שורק (ואדירובין), הצטנן ומת. שוב היה משה נתון בסכנה של "גאולת-דם" מצד משפחת הנפטר, ואז דרש ר' יעקב שכביץ, אביו של משה , שיסע אל אחותו שושנה (רוזה) צוקרמן הגרה בקרבת סמירנה שבתורכיה. הוחלט אז שישא לאשה את ארוסתו אסתר לאה ויסעו כזוג נשואים. למחרתו - הפליגו לסמירנה. שם עבדו בחקלאות, ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה (1921) חזרו לגדרה והמשיכו בחיי יצירה והפרחת המשק שלהם.
בשנת תש"ו (1946) נפטר בעלה והיא המשיכה בדאגתה לילדיה ונכדיה ולמשק, כראוי לעובדת אדמה.
צאצאיה: עמנואל, מרדכי, יהודית אשת שלום סופר, רחביה.
פרופ' עקיבא (ארנסט) סימון
נולד בשנת תרנ"ט (15.3.1899) בברלין בירת גרמניה.
לאביו אפרים גוטהולד-סימון (מנהל בית-חרושת) ולאמו צילה בת יעקב לפמן (מצד האם - נכד לר' עקיבא איגר). למד באוניברסיטאות ברלין, פראנקפורט ע"מ והיידלברג וב-1923 הוסמך לד''ר לפילוסופיה.
נשא לאשה את טטינה בת מרדכי הכהן רפפורט. בתקופת לימודו בפראנקפורט קירב אותו הרב ד"ר נחמיה צבי נובל (רבו של האגף החרדי בתוך הקהילה המאוחדת - להבדיל מהקהילה האורתודוכסית העצמאית שהיתה שם) אל היהודים והורה לו את הדרך להשתרש בה בידע ובהכרה ואף לטפח את המחשבה וההכרה היהודית ברבים אחרים.
זמן-מה פעל בתור מורה בבית-ספר תיכון בהיידלברג ואח"כ בפראנקפורט, שם הוסיף לקבל תורת יהדות ברמה מושכלת גבוה מפי פראנץ רוזנצווייג ומרטין בובר, ואף עזר להם בדיבור (בשיעוריו ב"בית המדרש היהודי החדש") ובכתב (כעורך הירחון "דער יודע" (1924-25) מיסודו של בובר ובמאמרים בו ובכתבי-עת יהודיים שונים) ובעריכת שבועון יהודי בגרמנית ואילך) "דער וואכענבלט" (1926-28), בטיפוח הידיעה והתודעה היהודית באינטליגנציה היהודית בגרמניה. בדרך זו הגיע ברוחו גם להכרה הציונית וממנה לפעילות ציונית כחבר מרכז ציוני גרמניה (מ-1925 ואילך).
מתוך נאמנות לעצמו ולאמיתו הסיק מהכרתו הציונית את המסקנה המעשית וב-1928 עלה לארץ.
היה מורה בבית-הספר הריאלי בחיפה, בבית המדרש למורות מזרחי בירושלים, מנהל בית הספר לדוגמא בבית הכרם, ובשנים האחרונות פרופסור בבית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים.
ממשיך בהרצאות ובעבודה ספרותית לחינוך קהל המבוגרים בתרבות האדם היהודי. המשיך גם בפעילות צבורית כיו"ר האגודה לניהול עניני אדמת סאלוונדי (כ-1930) שהקדישה לנקודת-ישוב דתית לשיכון ולמשקי עזר מצפון לפתח תקוה (ליד מסעף הכביש לראש העין ומכביש חיפה), חבר הועדים לעליית הנוער הדתי וליסוד כפר-נוער דתי, מזפיר "ברית שלום", ועוד.
עבודתו הספרותית: מבוא לתולדותיו וליצירתו של ח.נ. ביאליק (בגרמנית, 1925), "ראנקה והגל" (בגרמנית, 1928), "על לשונו, סגנונו ואישיותו של יעקב גרים" (1929), "הערכות בהוראת דברי הימים" (1932), "חיים