נים על הבית שהקיפו אותו אלפים פורעים ערביים ונפצע שם. אחר שהבריא מפצעיו עבד בבנין בתלאביב, אחר כך בבית החרושת של האחים טובקין ללבנים ובלוקים בתל-אביב.
לבסוף עבר לעבוד בבי"ח למרצפות "השחר" אצל מר זאב שרתוק (דודו של משה שרת). עבד שם כשנתיים ונאלץ לעזוב את העבודה מסיבות בריאות.
בשנת 1924 נתקבל לעבודה כמציל ע.ת.א. על שפת ימה של תל-אביב. עבודה זו היתה לפי רוחו (שחיה והצלה למד עוד בנעוריו על נהר הדנייסטר) ובמשך 35 שנות עבודתו הציל קרוב ל-5000 גברים נשים וילדים. בידיו נמצא ארכיון-זוטא ובו שלשת אלפים רשומים אשר הביעו את תודתם על הצלת חייהם. על עבודת ההצלה זכה לקבל שתי אותות הצטיינות, אחת מידי ראש העיר ישראל רוקח והשניה מראש העיר חיים לבנון. בשנים האחרונות התמסר להדרכה וללימוד שחיה לילדים משותקים במוסד "אברמס" המשמש מוסד לריפוי מתוך עיסוק.
בשנת 1928 נשא לאשה את רבקה בת ר' אפרים הרצל רחמן בתל-אביב.
צאצאיו הרצל ומעורכי" דבר השבוע"), רחל אשת האלוף משה יוסף הרפ"ז, חסידה (תלמידה), אברהם (תלמיד).
שלמה צמח
נולד בשנת תרמ"ו (1886) בפלונסק (פולין).
לאביו אברהם (בעל אחוזה, מגזע בעל ''מגלה אברהם" ור' נתן נטע שפירא בעל "מגלה עמוקות'').
למד בחדר ובבית-המדרש והשתלם בהשכלה כללית ובספרות העברית ובגיל צעיר נמשך לתנועה הציונית.
בסוף 1903 היה החלוץ לבני פלונסק בעליה לארץישראל (אחריו באו משם דוד בן גוריון ואחרים, אבל הוא היה הראשון). עבד כפועל חקלאי במושבות וביקר בראשון לציין עם חלוצי העלית השניה, ויחד עמהם עבר את השלבים הראשונים של ההתערות בפועל באדמת הארץ ובטיפוח השאיפות המעשיות והרוחניות שבשילוב התחדשות האדם הישראלי והאדמה הישראלית. היה מזכיר אספת היסוד של מפלגת "הפועל הצעיר" וממחברי תכניתה בנוסח הראשון (ביחד עם אליעזר שוחט). ב-1907 השתתף ביסוד אגודת "החורש" ובחיבור תכניתה הראשונה (גם זאת ביחד עם אליעזר שוחט). ממיסדי "החורש" (עם אליעזר שוחט 1907).
ב-1909 יצא להשתלמות בצרפת. למד ספרות ופילוסופיה בסורבונה בפאריס ואח"כ חקלאות בבית-הספר הגבוה לחקלאות בנאנסי, כדי להקדיש את ידיעותיו לפיתוח החקלאות בארץ. אך בגלל פרוץ מלחמת העולם ב-1914 לא יכול לחזור לארץ והוכרח לצאת לפולין. שם היה בשנות המלחמה מורה בגימנסיה "חנוך" בווארשה ועסקן בעניני ציונות ותרבות עברית.
בשנים 1920-1918 היה מורה לטבע בבית-המדרש למורים עברים באודיסה ובחווה של "אורט" להכשרת חלוצים, ורק ב-1921 עלה בידו לחזור לארץ ונתמנה למורה לחקלאות במקוה ישראל. אח"כ בשנים 19231932 היה מנהל המחלקה להדרכה בתחנת-הנסיונות החקלאית של ההנהלה הציונית בתל-אביב.
ב-1932 יצג את ארצנו בכנסיה החקלאית הבינלאומית ברומא. באותן השנים המשיך גם בפעילות צבורית והיה ציר בקונגרס הציוני הט"ו בבזל ב-1927, ובפעילות ספרותית ובקורת ספרותית וב-1929 היה חבר מערכת השבועון (אח"כ הירחון) הספרותי "מאזנים" (ועזר לביאליק ליסדו).
בשנת 1933 הקים את בית הספר החקלאי הממשלתי "כדורי" לרגלי הר תבור ותרם הרבה להעלאת הרמה המקצועית והתרבותית העברית והכללית של החניכים. עמד בראשו כחמש שנים.
כתב מאמרים בחקלאות, מסות ספרותיות, סיפורים ודברי בקורת בעתונות העברית בארץ ובחו"ל. בבקרתו עמד ללא משוא-פנים על משמר הטעם הטוב והאמת האנושית והאמנותית שביצירה.
ספריו: "אליהו מרגלית" (רומאן 1919), "בארץ