אחיו יחיאל מיכל שטינברג (הסבא של גב' שושנה אבא-אבן) עלה לארץ בשנת תרמ"ה - 1885 (ראה כרך ב', עמוד 576).
בימים ההם הטילו השכנים הערבים פחד על התושבים היחידים. בכרמו נהרג שומר יהודי. אך הוא לא נרתע מפניהם ושמר בעצמו על הכרם והרכוש.
עבודת האדמה לא יכלה אז לפרנס את המשפחה. סבלו מאדמת הטרשים וממחסור במים. נדד לעשר שנים לאפ ריקה ושם עסק בתעשיה. שימש שם ראש הקהלת ליהודים שבאו להתישב בסביבתו. הדריך אותם בעניני דת ותורה.
כשחזר מאפריקה למוצא, המשיך בחקלאות.
יחד עם אחיו ר' שלמה - הקימו תעשיה לספירט. אחרי אסון ההתפוצצות במפעל, נספה אחיו זה.
הצטרף לאחיו הבכור יחיאל מיכל (כנ"ל) בתעשית ביח"ר ללבנים ורעפים במוצא.
כמעט בכל ימים שבתו בכפר שימש כמוכתר המושבה מוצא, והיה לבא-כח המתישבים בפני השלטונות במשך 30 שנה.
במאורעות אב תרפ"ט (1929), כשתושבי הכפר "קולוניה" התנפלו על "מוצא'', נורה בזרועו, בהגינו על אדמתו. כשהציעו לו לעבור ירושליימה, סירב באומרו: "אסור לאכר יהודי לעזוב את נחלתו אף בשעת חרום".
גם במלחמת השחרור לא עזב את ביתו - עד כיבוש מוצא ע"י צה"ל.
היה בר-אורין, בקי בתנ"ך ובתלמוד. שנים רבות היה חבר בחברת משניות "אביעזר" מיסודו של הרב א. קוסובסקי בירושלים.
יסד בירושלים אגודה בשם "עזרת אחים".
היה מבאי ביתו של הרב הראשי לא"י, א. י. הכהן קוק זצ"ל, והרבה לשמוע תורה מפיו.
היה מקובל על אנשי ירושלים, וביחוד על לומדי הישיבות.
תרם ביד רחבה לנצרכים.
בביתו הפרטי הקדיש אולם גדול לתורה ולתפלה לבני המושבה מוצא. שם למד ערב-ערב את פרקו במשנה.
נפטר בירושלים, כ"ט חשון תשי''ט (11.11.1958).
צאצאיו: טובה אשת דוד אציל (מורה בבי"ס ממלכתי מ. א.), בת-שבע אשת ראובן הורביץ (ממיסדיה וראשוני רמת-גן), רבקה אשת יהודה ברמן (פרדסן, ממיסדי "גןחפר"), שולמית אשת משה באגד (בעל בי"מ למשקאות בירושלים), דוד (אשתו שושנה . גרים במוצא).
משה זמירי
נולד ח' ניסן תר"ס (7.4.1900, לפי הלוח החדש) בעיר מאלין שבאוקראינה.
בן חמש נתייתם מאביו, ואמו שקדה על חינוכו ב"חדר" ליהדות טובה.
ב-1913 עלה לארץ עם אמו והשתקעו בירושלים.
למד בבית-הספר ואח"כ בבית המדרש למודים בבית הכרם.
ב-1918 התנדב לגדוד העברי ושירת בו במצרים. אחרי שחרורו מהצבא הצטרף לגדוד העבודה על שם טרומפלדור ועבד בפלוגת ראש העין, ואח"כ היה מזכיר אגודת פועלי הרכבת. ואחרי הולדת בנו יחידו היה ממיסדי קבוצת הרועים בשייך אבריק.
בשנות השלושים עבד בתל-אביב בתור צבעי, מעורה בציבור הפועלים וארגן מטעם ההסתדרות את אגודת הצבעים. משפרצו המהומות ב-1936 התנדב לפלוגת משוחררי הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי למלחמה בכנופיות.
במלחמת העולם השניה שוב התגייס ושירת עד סוף המלחמה.
אחרי מלחמת הקוממיות, בתקופת נחשול העליה ההמונית, התמסר לשיקום כפרים נטושים כדי להכשירם לקליטת העולים.
זה היה משה זמירי בחיי החולין, שגם בהם נתגלה שאר-רוחו בהטיית שכם למשימות שנישאו אליו על כנפי החזון ובהינתקות בקלות נפשית מדרך "האדם