המסודר", העושה רק לביתו. אך באותו זמן היה הוא גם איש יפה-הרוח במובן המעולה. בשנות עיסוקו בצבעות פשוטה. היה צמוד בכל שעות הפנאי לרעיו בחברת "טרסק", ומעייניו היו נתונים בעיקר לבעיות צמיחתה של האמנות העברית המקורית בכל ענפיה, בציור, בשיר, בסיפור, במוסיקה ובתיאטרון, ומהאוצר העשיר של תרבותו העברית והכללית שאב את היכולת וההשראה לכל אלה.
משגילה בבנו כשרון לאמנות הציור, ראה את מוקד שליחותו בחיים בהקדשת ממשיך-חייו לכהונה בהיכל האמנות, בחינוכו ובטיפוח כשרונו לכך. לצורך זה התמסר לתרגום ממבחר השירה העולמית ופילוסופיה של אמנות. מתוך סלידה מפרסומת מיעט לפרסם מפרי רוחו בבמות הספרותיות. רק בירחון "גזית" היה מפרסם מזמן לזמן מאמרי בקורת על ציור ותרגומים בודדים לדברי שיר .אך בעזבונו גנוזים דברי הגות על אמנות, שמצטרפים לתורה שלמה בשדה היצירה.
נפטר ב-י"ח בחשון תשי"ד (27.10.1953).
למלאות שנה למותו הוציא הקיבוץ המאוחד, גבעת השלשה, חוברת לזכרו (חשון, תשט"ו).
אריה באייבסקי (גליאב אלכסייביץ באקלאבסקי)
נולד בשנת תרמ"ט (באפריל 1889) ליד הלסינקי שבפינלנד.
לאביו ד"ר אלכסיי באקלאבסקי, רופא צבאי בצי הצארי בתואר אדמיראל, נצר למשפחה אוקראיניתרוסית אצילה, בעלת אחוזה בפלך פולטאבה באוקראינה, שמנתה בין אבות אבותיה הרחוקים אביר פולני, שהשתתף באחד ממסעי-הצלב והוריש בכך לדורותיו את הזיקה לארץ הקודש. בדורות קודמים מנתה המשפחה טכנאים בעלי מעוף, שחזו וחלמו מראש את מפעלי-הפיתוח הענקיים שהגשימו הסובייטים, ורק בשלשת הדורות האחרונים סיפקה המשפחה אנשי-ים.
אותו הועיד אביו להיות מהנדס. בקושי גמר את לימודיו התיכונים באלכסנדרובסק שבקרים, משום שבגלל מזגו המרדני ולעגו למורים בקריקאטורות קולעות גורש לא פעם מבית-ספר והוכרח להמשיך בבית-ספר אחר, אבל נוסף ללימודי החובה הספיק לספוג תרבות עשירה מאד. נרשם לפוליטכניקום בפטרבורג, עבר ממנו לבית-ספר צבאי ימי, שירת כ-8 שנים כקצין באימון. אח"כ גמר את האקדמיה הימית בפטרבורג, הוסמך לרב-חובל, והמשיך לשרת כקצין-מטה של הצי באדמיראליות בפטרבורג.
במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין באניותמלחמה שונות בצי הצארי הרוסי. השתתף בקרבות בים הבלטי, ובעקב הדף האוויר כשהתפוצץ פגז בקרבתו נתחרש באחת מאזניו. בפרוץ מהפכת פברואר 1917 היה בסגל המלחים של המשחתת "אורורה", כשהפגיזה את ארמון-החורף של הצאר. בתקופת משטר קרנסקי שירת בניהול קורס מזורז להכשרת קציני-צי בבית-הספר הימי שהוא עצמו היה חניכו לפנים. אחרי מהפכת אוקטובר נמנע מהצטרף לבולשביקים, נשאר תקוע באחוזת המשפחה באוקראינה, ונמנע מהתגייס לצי של אוקראינה העצמאית שבהנהגת ההטמן סקורופ דסקי. אח"כ הוכרח להתגייס לשרות ימי ב"צבא הלבן" שבפיקוד הגנרל דניקין והיה סגן רב-חובל באניה מזוינת בים השחור. אך גם עם המשטר ה"לבן" שבאותה צורה לא היה לבו שלם, ובהיות האניה בקרבת החוף של אנאטוליה ערק ממנה ובא לאיסטמבול כמהגר מדיני. שם נפגש עם הקבוצה הקרימאית של החלוצים שארגן יוסף טרומפלדור והוקסם מהחזון ומרוח-ההעפלה המפעם בה. משם עבר לאיטליה, נפגש עם פנחס רוטנברג , שהכיר אותו מתקופת המהפכה שבפטרבורג, וקיבל ממנו הבהרות נוספות. עבד זמן קצר באניה איטלקית בקו טריאסט-חיפה, בה נסעו שיירות חלוצים-עולים נושאי חזון תקומת עם ותקומת ארץ, ובסוף 1918 הגיע גם הוא ארצה באחד מהם.
בנוגע להתגיירותו ישנן גירסאות שונות, שבלי מחקר יסודי קשה לברור מביניהן את האמיתית, אבל אין ספק בעצם העובדה, שהוא נעשה יהודי כחוק וכהלכה.
הצטרף לגדוד העבודה ועבד במחצבה בירושלים ואגב שימש כמדריך צבאי ב"הגנה". במאי 1919 היה נציג ועד הצירים באום-רשרש שעל חוף ים-סוף (כיום אילת), חי בתנאים הקשים של הערבה, הרחק מישוב תרבותי, וחי על הדיג. דמו הימאי לא נתן לו מנוח, כי בעיניו היתה זו הזנחה פלילית ממש, שעמו החדש מתהלך בעוורון על חוף הים הגדול ואינו נוקף אצבע לנצל את התועלת הרבה שאפשר להפיק מהספנות ומהדיג הימי. וכשמצא ביפו חולמים אחדים, המטיפים לימאות, שהיתה אז בטלנות נלעגת בדעת הקהל ה"יבשתי", נתן יד להם ובכח בקיאותו המעשית דירבנם והדריכם לעבור מדיבורים לפעולות. ב-1919 יסד יחד עם המהנדס גורביץ (מורה למתימטיקה בגימנסיה הרצליה את "אגודת המים", וזו רכשה ספינת מפרש ומנוע "החלוץ" לספנות חוף, שהיתה המקשרת הראשונה