היה בשליחות האיחוד העולמי באירופה.
עבד במזכירות תנועת המושבים וערך בטאונה "תלמים", וכן ב"מערכות".
ייסד ועורך את הבטאון "ים".
ערך את בטאון ההגנה "הנוטר העברי".
פעולות תרבות בצה"ל - בעל-פה ובדפוס.
משתתף קבוע ב"דבר" (עתונאות וספרות), "הפועל הצעיר" בכתבי-עת רבים ובעתונות יידיש בתפוצות.
מספריו: "עלים טרופים ברוח" (ספורים, "עםעובד"), "החבר ארתור" (רומן, הוצאת ניומן), "אש מריבה" (טרילוגיה, הוצאת ניומן), "והאש השאירה אפר" (רומן ההרנקיסטים, הוצאת אל"ף), "בת המושבה" "הוצאת אל"ף") "שבט חלוצים" (הוצאת "המרכז לתרבות"), וכן שורה ארוכה של קונטרסים ואנתולוגיות.
תירגם מלשונות רבות, ובכלל זה מכתבי הרצל, ברוכוב. ערך 10 ספרי-זכרון לקהילות נשמדות.
צאצאיו: אמנון-ישראל, תמר-דבורה, אבשלום-משה.
זאב בן-צבי (קויאבסקי)
נולד בערב פסח תרס"ד (1904) בעיירה ריקי שבפולין.
לאביו צבי קויאבסקי (תלמיד חכם, סוחר ושען בוארשה) ולאמו בריינה. למד ב"חדר" ובשנות מלחמת-העולם הראשונה בביתספר בייקאטרינוסלאב שבאוקראינה (שמה היגרה משפחתו בזרם פליטי המלחמה).
בעודו נער נתגלתה בו נטיה לאמנות התיאורית, וכשחזר לוארשה בסוף 1918 למד ציור אצל אמן יהודי, וב1920 נתקבל שם לבית-הספר לאמנות. רישומיו מההווי היהודי פירסמוהו והוזמן ללמד ציור לנערים יהודים. אך הוא לא הסתפק בהישג זה וראה צורך להשתלם בירושלים.
ב-1924 עלה לארץ.
בשהותו בדרכו בפראג התרשם מהאנדרטה לזכר יאן הוס והחליט להשתלם בפיסול, כדי שיוכל ליצור יצירות מונומנטליות מתולדות עמו. למד שנתים ב"בצלאל" מאת פרופ' ב. שץ ואח"כ מאת זאב רבן , ולצרכי מחיה היה עובד בסיתות ובבנין, ובשנים 1927-1926 היה מדריך ואח"כ מורה לפיסול ב"בצלאל".
ב-1927 נשא לאשה את אסתר בת יעקב צוקרבלאט מפולין.
אחרי מסע-לימודים ב-1928 בצרפת עבד כפסל עצמאי בירושלים. בראשונה הציג את יצירותיו בבית-הנכאת הלאומי בצלאל בירושלים, וב-1933 בתערוכה במוזיאון תל-אביב והוכר כאמן בעל עצמיות ומקוריות וכח-יוצר.
ב-1934 יצר את המצבה לפרופ' שץ ז"ל. ב-1936 היה מורה לפיסול ב"בצלאל החדש" בירושלים.
ב-1938-1937 ערך מסע לצרפת ולאנגליה" הציג את יצירותיו בערי-הבירה שלהן; השתתף בתערוכת רויאל אקדמי בלונדון ובמכון לאמנות יפה בגלזגו והציג בתערוכת-יחיד במטיסן גלרי בלונדון. ב-1939 יצר את מצבת צלה בת קרית ענבים.
מרבית יצירתו כוללת פורטרטים של אנשי-שם (שאול טשרניחובסקי, מאיר דיזנגוף, שמריהו לוין, אהרן מסקין, לסלי הור-בלישה ועוד), וגם דמויות אחרות, בהם הצטיין בכושר ההבעה ובשיקוף האופי והאישיות באמצעי-ביטוי מועטים המחזיקים את המרובה.
ב-1945 יצר את מצבת הזכרון לילדי ישראל במשמר העמק ("פינת הגולה").
ב-1947 פעל כמדריך לאמנות בין המעפילים במחנות בקפריסין, ואף בעצם אישיותו ויחסו תרם לרומם את ערכי האדם שבהם.
ב-1949 שוב נתמנה למורה לפיסול ב"בצלאל החדש".
פרסם ב"אורים" מאמרים על חינוך לאמנות.
נפטר בירושלים, כ"ו תשרי תשי"ג (15.10.1952) והובא לקבורה בהר המנוחות.
באותה שנה, כשהוחל בחלוקת פרם דיזנגוף לאמנות, ניתן לו הפרס בראשונה (אחרי מותו).
בתו: רות. בהוצאת "הצבי", תל-אביב, יצא ספר על אישיותו ויצירתו מאת ד"ר חיים גמזו. בנובמבר 1954 פרסם "מוזיאון תל-אביב" חוברת זאב בן-צבי (1952-1904), תערוכת זכרון מיצירות הפסל.
אליהו חי ששון
נולד בארם צובא (חלב) בשנת תק"ץ (1830). לאביו אברהם. בשנת תרכ"ב (1864) נשלח על-ידי אביו, שהיה מגדולי הקהלה היהודית בארם-צובא, לליוורנו כדי ללמוד את מלאכת הדפוס. לאחר שנה אחת, באמצע שנת תרכ"ה (1865), שב לעירו, הביא אתו אותיות וייסד -בית-דפוס עברי בארם צובא. הוא קבל מחכמי-העיר "הסכמה"- שלא ישיגו אחרים את גבולו ולא יפתחו בית-דפוס אחר בעיר עד שנת תרמ"ו (1886).