שקט ונוח, שאמנם התמצא במקצת באותיות הזעירות, אף גם להוט היה אחרי החזנות בימי חול. אבל ספק גדול הוא אם עניני הרפואה והתרופות נהירים היו לו. ולמרות זאת לא שימש מורה לילדי בית-הספר, אבל בכתר-רפואה - בתור חובש ורוקח - כיהן. אם כי ר' יעקב שלמה חזנוב הבילו"יי, הטיל ספק גדול במומחיותו זו, ולאות לספקנותו כינהו בשם-התואר "קליסטירניק" - ("חוקנאי"). זה שמו וזה זכרו בגדרה עד היום הזה. והוא גם לא איכזב את השערת ספקנותו של חזנוב . כי מימיו נשארו בגדרה כמה עיורים ובעלי מומים אחדים.
הוא בא לגדרה עם זוגתו "קונה" , חשוך ילדים. והאהבה לילדים נתבטאה אצלם בטפול בתרנגול ובעז. ואחר כך באחד מילדי המושבה. וכשעמדו ילדי המושבה, יחד עם ילדי הערביים השכנים - בתור, מדי יום ביומו, כמו שקראו לזאת אז "למשוח" את העיניים או לקבל את מנת שמן-הקיק, היה גם התרנגול מקבל את מנתו והציגבוישינקע - בכנוי החבה שלה - לא כל שכן. וכשהיה מהלך ברחוב לבוש חלוק המשי שלו רב הגונים וקפלוש הקטיפה חבוש לראשו - "לטיל" את העז, והיא רצה אחריו מקפצת ומכעכעת לפרקים - היה הוא מתכופף מתחת לאחד מעצי התות הענפים, נשען בכפות ידיו על ברכיו, ומזמין את ציגבושינקע לעלות על גבו, מבלי חוס על חלוק המשי שלו. וזו אינה מחכה שיפצירו בה קופצת על גבו וטורפת מעץ התותים את העלים הרכים והרעננים, ורק לאחר שהיא ממלאה כרסה, היתה חוזרת מקפצת ארצה, ושניהם - הוא ועזו ממשיכים בטיול להנאתם.
הוא עשה בגדרה כשנתיים, ובשנת התרנ"ו (1896) עזבה, ויתישב בירושלים, ובמקומו בא לגדרה החובש ר' אברהם רופמן (ראה כרך ג', עמוד 1147) אשר עשה במושבה כשבע שנים ועזבה. ור' יצחק חזר לדוכנו ב-1903. אמנם כבר הפעם מלמפרע רק בתור משמש בכתר-רפואה בלבד, ועשה במושבה עד 1909, ושוב חזר ר' אברהם רופמן לגדרה.
והוא ואשתו קונה עזבו כבר, אחת ולתמיד, את גדרה ועברו לירושלים. בשבתם במושבה אספו פרוטה לפרוטה ושלמו בעבור שני מקומות בבית מושב זקנים.
יחיאל פישל (קסטילמן)
לאביו יחיאל קעסטילמאן. נולד בעיר טאלמיטש אשר בגאליציה המזרחית באייר תקפ"ה (1825).
בצעירותו עלה לצפת.
בשנת תרי"ט (1859) בהיותו בן שלשים וארבע יצא למסע ארוך בשליחות כולל החסידים בצפת - בארצות המזרח, והוא אב לבן ובת.
נסע לדמשק, עבר בערי סוריה : בירות, אלכסנדרטה, אנטיוכיה, ארם-צובא, קיליס ועינטב, משם הלך לאירופה, דייר-בכר ונכנס לכורדיסטן. ביקר במוצול, בגדאד ובצרה והגיע עד פרס. בפרס בקר בקהלות רבות, מפרס חזר לבגדאד כדי להגיע שנית צפתה.
בימי מסעו כתב יומן (נתפרסם ע"י יערי בשם "מסעות שליח צפת בארצות המזרח", ירושלים תש"ב) המכיל שפע של חומר פולקלורי על הקהלות שביקר בהן. הוא מתאר את החיים המשפחתיים והפנימיים של היהודים ואפילו על המאכלים שלהם. בסוף הספר באה רשימה על התרומות שקבל (8843 גרוש) והוצאות הדרך (1433 גרוש) שהוציא.
בראשית אדר ב' תרכ"א (1861) הגיע חזרה לצפת.
בנו: משה נהרג בצפת ע"י גויים בכ"ט בסיון תרכ"ט (1869).
דינה מרקוס
נולדה בירושלים, ט"ו כסלו תרס"ז (2.12.1906).
לאביה יצחק יואל מרגלית (מטובי עסקני הישוב הישן בירושלים. ראה כרך ג', עמוד 1397) ולאמה מרים בת משה זילברמן מצפת (שנקרא "ר' משה מחלק", על שום היותו ממונה מטעם כולל ווהלין לחלוקת כספי התמיכה, והתמסר ביחוד להגיש עזרה ליתומים ולאלמנות ולמוסדות תורה וחסד) קבלה חנוך עברי ולאומי בבי"ס יסודי והגמנסיה העברית בירושלים.
היתה פעילה במכבי ובארגוני הנוער בירושלים.
בשנת תרפ"ט (1929) נישאה למר ברוך מרקוס (בן לראשוני פתח-תקוה, מנהל בנק ברקליס בתל-אביב, לשעבר. ראה כרך א', עמוד 522).
לוותה בדרכה הקשה את בעלה בעבודתו הצבורית, במסירות ובאמונה.
היתה פעילה בויצ"ו, הגישה עזרה למוסדות ציוריים וסוציאליים : בתי יתומים וילדים נכשלים וכו'.
לבה היה פתוח לקשי-יום ותמיד היתה מוכנה לעזור להם בפועל.
נפטרה בתל-אביב, כ"ג טבת תשי"ט (3.1.1959) והובאה לקבורה בפתח-תקוה.