היה ממיסדי המזשבה רחובות. קנה כרם ובנה לו בית. כאשר הופיע בפני הקהל, היו גם בני הנעורים והפועלים שבמקום אצים לשמוע את דרשותיו, אשר אמרו עליו, כי פיו מפיק מרגליות.
נפטר בירושלים, י"ב טבת תרס"ב (22.12.1901). צאצאיו : רבקה מלכה אשת אריה ליב הורביץ (ראה כרך א', עמוד 446), יצחק זאב, ישעיהו, אברהם זלקינד.
יחזקאל חנקין
נולד בהומל בשנת תרמ"א (1881). לאביו יצחק. קיבל חנוך מסורתי וכללי. היה פעיל בארגוני הנוער הציוני.
בהומל עבד כצבעי בסדנה. בהומל הכיר את חיה שרה לבית בלומין (ילידת הכפר נבילובקה, שבפלך מוהילב) שבאה לעבוד בבית מלאכתו של אחד החייטים בעיר. ב"בונד" קבלה את ראשית הכשרתה לחיי-ארגון ומחתרת יחד. בהשפעתו עזבה את הבונד יחד עם כמה עשרות חברים, ייסדו את "פועלי-ציון", כדי להמשיך מצד אחד את המלחמה המעמדית ומצד שני - לחתור ולמצוא את הדרך לפתרון בעייתנו הלאומית כיהודים. גם ארגון זה, "פועלי-ציון" היה מחתרתי-למחצה, צפוי לרדיפות השלטון, והתחלק אף הוא לקבוצות קטנות, בנות עשרה אנשים כל אחת, שהיו מתאספות במקומות שונים לפעולותיהן. הבדל ניכר אחד היה בין פעולות אלו לבין פעולותיה של הקבוצות של ה"בונד": בפגישותיהם התחיל תופס את המקום הנכבד ביותר ענין אחד - העליה לארץ-ישראל.
כשפרצו בשנת 1903 הפרעות בקישינוב אורגנה ההגנה העצמית בעיר. יחזקאל נתמנה מטעם הועד למפקד ההגנה - והוא התמסר כולו לארגונה.
כשבסוף הקיץ של אותה שנה פרצו הפרעות בהומל, היו חברי ההגנה מוכנים, אחרי שאספו במשך הזמן ידיעות על דרכי הפורעים ותכניותיהם. יחזקאל עצמו, התהלך לבוש בגדי גוי, בין האיכרים וליקט ידיעות על הכנותיהם, וכמוהו עשו גם חברים אחרים, שנשלחו על ידו לתפקיד זה. עשירי העיר עזרו בסכומים ניכרים וניקנו נשק. כשבאו הפורעים ברכבת, היו חברי ההגנה מוכנים לקדם את פניהם. ברחוב היהודים יצאו לקראתם, מזוינים ודרוכים. אולם לפני ההתנגשות - הופיע הצבא והתרה ביהודים שיתפזרו מיד. כשסירבו - פתח הצבא עליהם, ולא על הפורעים, באש. אחד מהחברים נהרג, ויחזקאל, המפקד, נפצע.
שלושה ימים נמשכו הפרעות בהומל. משחדלו הפורעים להשתולל, החלה המשטרה במאסרים בין צעירי ההגנה היהודית. הפעילים המבוקשים הסתתרו.
בעיר גלותו הוא מארגן את קבוצת החברים מ"פועליציון", היא "קבוצת הומל" במטרה לעלות לארץ.
תחילה נסעו לקיוב ובה שהו כשלושה שבועות, בהם התרפא יחזקאל מפצעיו. גם בקיוב המשיכה המשטרה לרדוף את פעילי ההגנה ההומלית, ולאחר שהוזהרו על כך, מפי רופאו, ד"ר מנדלשטם, עזבו את העיר ועברו לאודיסה. בערב האחרון לפני נסיעתם ראו את הצגת מחזהו של ד"ר הרצל "הגיטו החדש", שהשפיע מאד עליהם.
בידיהם היו מכתבים לאחדים מנכבדי אודיסה היהודית, כגון: מאיר דיזנגוף , ד"ר יוסף ספיר ועוד. כשנכנס יחזקאל לד"ר ספיר לחבוש את פצעיו והלה שמע מפיו שהוא מ"ההגנה ההומלית", התענין בכל הפרטים. עזרו להם גם ד"ר משה שרמן ומאיר דיזנגוף - להסתדר בעיר, ודיזנגוף דאג להם בהשגת פספורטים.
בינתים הבריא מפצעיו והמשיכו בדרכם לקושטא. בלוויית עוד שני חברים שהגיעו בינתיים מהומל.
לקושטא הגיעו בדרך היבשה - דרך בולגריה ללא קושיים יתרים. ויצאו באניה ליפו. כעבור עשרה ימים, אחרי טלטולים באניה רעועה הגיעו ביום החמשי של חנוכה, כ"ח כסלו תרס"ד (17.12.1903) ליפו. הביל"ויי מנשה מאירוביץ מראשון לציון שידע על בואם, הזמין עבורם מקום במלון הידוע של חיים ברוך , ולמחרתו עברו לראשון לציון ונתקבלו ע"י חברים שהקדימו אותם בבואם.
את הזמן הראשון בארץ עשו ברחובות, שם עבדו יחד עם חבריהם במשק של אגודת "נטעים" והתגוררו יחד, בדירה אחת, שבסידורה ובהכנת הארוחות לחברים טיפלה אשתו - חיה שרה. כיון, שעבודות הבית הקשות יותר - כגון - הבאת מים מבאר מרוחקת ומצרכי מזון מיפו - נעשו בתורנות, נותרו לה כמה שעות פנויות אחרי הצהרים, בהן עבדה בתפירה והוסיפה משכר עבודתה - לתקציב "הקומונה".
לא עבר זמן רב והחברים נתפזרו למקומות שונים בארץ. מהם שעלו לגליל ומהם - יחזקאל ורעיתו שעברו לפתח-תקוה. בעזרתו של האיכר זלמן גיסין הסתדרו מיד בעבודה ואף דירה השיגו. ועד מהרה נתקבצה במושבה קבוצה גדולה ביחס, של חברים. את ה"סדר" בפסח חגגו יחד עם האחים אליעזר וישראל שוחט וא. ד. גורדון.