נפטרה בירושלים, ט' באב תרצ"ג (1.8.1933).
צאצאיה: מתקה-שפרה אשת ר' ישראל צוברא צרבינסקי (ראה כרך א', עמוד 184), הניה-מלכה אשת ר' יצחק הנקין, מרים אשת ליאון חנוכה, משה אייזנ שטט (ממנהלי הבנק הלאומי לישראל, לשעבר).
ד"ר יהודה (יוליוס) ברוצקס
נולד בעיירה פולאנגן, פלך קובנה (עכשיו ליטא) בשנה תר"ל (1870).
לאביו דוד ברוצקס (בעל תעשיה). קיבל חינוך מסורתי. גמר את מחלקת הרפואה באוני ברסיטת מוסקבה והוסמך כרופא (1894) והיסטוריון.
בשעת לימודיו נמנה כחבר באגודת בני-ציון (1898) יאגודת "חובבי-ציון" שם, שממנה יצאו המנהיגים הציו ניים : מ. מ. אוסישקין, יחיאל צ'לנוב, אברהם אידלסון ואחרים.
בעוברו לפטרבודג עבד ב"חברת מפיצי (מרבי) השכלה בין יהודי רוסיה".
היה מראשוני הפובליציסטיקה הציונית ברוסיה עוד לפני קום ה"ראזסביט''. השתתף ב"ווסכוד" וזמן מה היה גם מראשי העתון, אך כאשר התגברה ב"ווסכוד" הרוח האנטי-ציונית, הפסיק בשנת 1902 את השתתפותו בו ועבר לעתון "בודושצ'נוסט", שנטה לרעיון הציוני. היה חבר המערכת: "החיים היהודיים" ו"השחר" המחודש.
היה פעיל בעבודה הצבורית היהודית ברוסיה ובליטא.
השתתף בוועידת מינסק (1902). ניהל זמן מה את העבודה הציונית של גליל פטרבורג.
בשנת 1905 נכנם למערכת "כרוניקה ייברייסקו ז'יזני" ואחר-כך של "ראזסביט".
היה חבר המרכז של "הברית להשגת זכויות מלאות לעם ישראל ברוסיה".
בקונגרס השמיני בהאג (1907) נבחר לועד הפועל הציוני הגדול.
היה חבר המועצה של "אוצר להתישבות היהודית" ("קולוניאל באנק"), וחבר הועד המרכזי של ציוני רוסיה בווילנה.
צידד ב"עבודה המעשית" בארץ וב"עבודת ההווה" בגלות.
אחרי מהפכת 1917 נבחר לאסיפה המכוננת הכלרוסית מטעם "הרשימה היהודית" של פלך מינסק. עמד בראש פעולות "הועד המרכזי של ציוני רוסיה", כאשר התנועה ירדה למחתרת, ונאסר בוועידה הציונית במוסקבה ב-23 לאפריל 1920 והושם בכלא יחד עם עוד 106 ציונים ממשתתפי הוועידה.
בשנים 1922-23 היה מיניסטר לעניני היהודים בממשלת ליטא (אחרי ד"ר מנחם סולובייצ'יק-סוליאלי (ראה בכרך זה, בעמוד 3513).
עבר לברלין, שם עמד בראש פעולות "אזע" (חברה לשמירת בריאות היהודים) ופעל בשטחים שונים.
אחר עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה עבר לפריז ונבחר לנשיא כבוד של אגודת "אזע" העולמית.
השתייך זמן מסויים למפלגה הרביזיוניסטית, אך יצא משורותיה בשנת 1935, והצטרף ל"מפלגת המדינה". מטבעו היה הוא סינתטי ודרכו למזג זרמים שונים לפעולה ציונית מקיפה. בצרפת נאסר אח"כ ע"י ממשלת וישי, הצליח להשתחרר ולהגר לאמריקה.
בכל פעולתו הציבורית מצא תמיד זמן לעבודה מדעית. ביחוד התענין בתולדות ראשית הישוב היהודי בפולין וברוסיה, וביתר יחוד - בממלכת הכוזרים הפלאית, בתולדות הקראים במזרח אירופה, בדרכי המסחר בין היהודים במערב אירופה ויהודי קיוב בתחילת האלף השני לספירה וכיוצא בזה.
במלאת לו שבעים שנה (1940) עת אירופה היתה נאנקת מתעלולי היטלר, נערכה לו מסיבה אינטימית באולם של מסעדה יהודית צנועה במונפליה (עיר זו היתה אז ב"אזור החפשי" של צרפת, שהגרמנים עדיין לא תפסוהו). קבוצה של עסקני ציבור יהודים ועמה גם פ"נ מילוקוב המנוח, נתכנסה לתת לו כבוד.
פעל רבות בביקוריו במחנות הריכוז לשחרורם של היהודים הכלואים בהם. הסגולות שהראה אז - שלילת האני ואהבת האדם - הן האופיניות ביותר לאישיותו. סגולות-אופי אלו הראה גם בפעולתו הרפואית.
בשנת 1949 עלה לארץ.
התישב בפ"ת ועמד בראש עבודת אגודת "אזע" בארץ. היה פעיל בברית הציונים הכלליים בתל-אביב.
כתביו פורסמו ברוסית, ביידית ובגרמנית: "מדריך ביבליוגרפי לספרות הרוסית על היהודים", בהשתתפותו של ל. בראמסון , "מסמכים ורגעסטים על דברי ימי היהודים ברוסיה" (ברוסית, 1899), "לתולדות היהודים בקורלאנד" (ב"וסחוד", 1896), "לתולדות היהודים ההרריים בקאוקאז" (בקובצי ייוו"א, 1938), "איגרת של יהודי כוזרי מן המאה העשירית" (ברוסית, 1924 ובאנגלית 1935), "הווריאגים והקולביאגים" (1937) ברוסית), "מוצאה של היהדות הרוסית" (ברוסית, 1939), "הכוזרים ורוסיה הקיובית" (1943), "המקור הכוזרי של קיוב" (באנגלית, 1944) נפטר בתל-אביב, כ' שבט תשי"א (27.1.1951).