עם הבריות ומעורה בחיי המעשה עסק בצרכי צבור והיה מנהיג ומדריך לבני עדתו בכל עניניהם ופעיל ומפעיל גם בתנועה הציונית בעירו. היה מיסדה וראשה של אגודת "אחדות ישראל" בעירו וצירה הנבחר לכינוס הציוני לאוקראינה, שנערך בקיוב אחרי המהפכה הרוסית ב-1917. יסד בעירו בית-ספר עברי בן ארבע מחלקות לילדים וקורסים לשפה העברית לנוער, והודות לפעולתו היתה השפה העברית שפה חיה בפי הנוער שם ודברני ה"בונד", שבאו לנתק את יהודי העיר מהציונות, לא מצאו אוזן קשבת. בעת הפרעות ב-1919 הוכרח להמלט עם יתר היהודים לשפולה. שם יסד ועד לעזרת הפליטים ומטבח כשר בשבילם, שפעלו באישור השלטונות המקומיים, והיה חבר ועד ההגנה העצמית היהודית והשיג בשבילה עזרה ממרכז הג'וינט שבקיוב. מחמת התגברות הועד הקומוניסטי ולחצו לחיסול הפעילות הצבורית היהודית הלאומית וההגנה האזרחית נאלץ הרב לעבור לקיוב. שם אירגן קבוצה של תופרי-נעלים, שלא עבדו בשבת, עד שהשלטון הקומוניסטי חיסל אותה. אז קנה לו מכונה לסריגת גרבים והתקיים כבעל-מלאכה עצמאי. התמסר לפעילות בהנהגת הקהילה הדתית היהודית בקיוב, ומשעלה ר' אריה מזא"ה לארץ בשנת תרפ"ה, עמד הוא במקומו בראש הקהילה ועמד על משמר קיום שארית היהדות בתנאים הקשים. לא פעם לחצו עליו אנשי השלטון, בהשראת יהודים "מרשיעי ברית", כמו על יתר העסקנים הדתיים, להצהיר "הצהרה" ולאשר אותה בחתימת ידו, כי מתפטר הוא מרצון ממשרתו הדתית ומכריז בפומבי, כי "הדת היא קונטר-רבולוציה פושעת", אך הוא סירב להצהיר ולחתום ולא נכנע לאיומים במאסר.
ב-1933 הצליח במאמצים גדולים לקבל רשיון יציאה ולעלות לארץ. הרב הראשי לת"א ר' שלמה אהרנסון זצ"ל, הציע לו כאן משרת רבנות באיזה בית-כנסת, אך בהיותו עדיין תחת הרושם המפחיד של רדיפת הרבנים בברית המועצות, סירב בתחילה להיות רב וניסה להתקיים כאזרח פשוט, מקודם כשותף בבית-דפוס, אח"כ כשותף במשרד למשלוח חבילות לקרובים ברוסיה, אך לא הצליח בעסקים הללו וקיבל משרת משגיח בבית-חרושת למצות, ובערבים היה נותן שיעור בתלמוד בבית-הכנסת "יבנה". באחרונה עבד בתור רשם בנישואין בלשכת הרבנות של תל-אביב.
נפטר בתל-אביב, ט"ו סיון תשי"ח (3.6.1958).
צאצאיו: שלמה (ב-1920 עלה בתור חלוץ, גמר את לימודיו באוניברסיה בירושלים, היה פרופסור באוניברסיטה בבוסטון, וכעת הנו ראש האוניברסיטה בדטרויט ; באמריקה שינה את שם-משפחתו מ-מאריאנובסקי ל-מראה נוף), מרדכי (נשאר באוקראינה ונהרג במלחמת?העולם), אהרן-שמואל, חנה פייגה , (חיים אי-שם בברית המועצות).
שמואל דב חיים קריס
נולד בשנת תרנ"ב (1892) ביפו.
לאביו הרב ישראל קריס ולאמו רחל בת מוניש הורביץ. הוריו, שהיו תושבי העיר משביש ברוסיה, רכשו נחלה באדמת אל-חודירה שגאל יהושע חנקין ליסוד מושבה, שנקראה אח"כ בשם חדרה, ובשנת תרנ"א (1891) עלו לארץ והתנחלו בחדרה בין המייסדים הראשונים, אך לא יכלו לעמוד בפני הקדחת הצהובה ועברו ליפו, ואז נולד בנם זה. בשנת 1893 חזרו לרוסיה וגרו באודיסה, שם קיבל בנם זה את ראשית חינוכו בתלמוד תורה ובביתספר, ובשנת 1904 חזרו לארץ והאב נתמנה לדיין בביתדינו של הרב קוק זצ"ל ביפו.
הנער שמואל דב (שלרגל מחלה קשה הוסיפו לו את השם חיים , לסגולה) המשיך את לימודיו בתלמוד-תורה "שערי-תורה" עד שגמר בהצטיינות. עלה ללמוד בישיבת מאה שערים בירושלים, ואגב לימודי ההלכות, למד והתאמן בשחיטת עופות וקיבל תעודת-הסבמה ("קבלה") על כך, ובכן כבר היה לו מקצוע מפרנס. אך הוא שאף לגדולה מזו והמשיך ללמוד לשם קבלת סמיכה לרבנות.
בראשית שנת תר"ע (סוף 1909) נזדמן לו לשמוע מפי מנחם שיינקין, בנאומו בבית העם בירושלים, תוכחה חוצבת להבות על החרפה הלאומית הגדולה, שבבנין העיר העברית הראשונה בעולם (שכונת "אחוזת בית" ליד יפו, שבחזון ראו בה כבר אז את העיר העברית תל-אביב) הכרחי להשתמש בעבודת ידי נכרים, מחוסר עובדי-בנין יהודים מספיקים, ואז החליט שמואל להקדיש את ידיו לבנין העיר העברית, ולוותר לשם כך על הקאריירה הנכבדה הצפויה לו, בהיותו אז כבר קרוב לבחינת הגמר בלימודי הרבנות, ולוותר גם על ירושה, גדולה ונכבדה, כי לצערו זה התנגדו אמו (ואביו כבר לא היה אז בחיים) ודודה ר' משה בצלאל הורביץ, בעל בתי הורביץ שממול לשכונת מאה שערים, שבהיותו חשוך-בנים הועיד את קרובו זה ליורש רכושו, אבל בתנאי שיהיה בעל מעמד מכובד בחברה ולא פועל בנין... הוא ירד ליפו, ותוך עבודה אצל הבנאים והקבלנים למד את המקצוע והשתתף בבניית בתיהם של מיסדי "אחוזת בית" ו"חברה חדשה" (רחוב נחלת בנימין) והגימנסיה הרצליה. למד גם את מלאכת השרטוט בקורס של "מרכז בעלי מלאכה", וב-1914 כבר אישר ועד תל-אביב תכניות בנין ששרטוטיהן היו מעשי ידיו.