את מרחב הדרום לקראת ההתמודדות עם הצבאות הערביים האדירים. גדוד-4 השתתף במצור על יפו, ואחר-כך בכיבוש הכפר בשיט ומבצע ברק , יחד עם גדוד-2 של החטיבה. במסגרת אותו מבצע כבש גדודו את הכפר בטאני שרקי, דרומית לגן-יבנה. ערב הכרזת המדינה עבר הגדוד לגזרה המערבית של הדרך לירושלים וכבש את הכפרים אבו-שושה ואל-קובאב. החלה הפלישה המצרית לעבר תל-אביב, שוב הופנתה החטיבה לדרום. במרחבה נמצאה משטרת עיראק-סואידן שנכבשה קודם לכן על ידי כוחות ערביים חצי-סדירים. בשתי ההתקפות הראשונות על המשטרה השתתפו, בצד גדוד-3, גם אנשי גדודו.
נשא לאשה את רחל לבית שטרן. בסוף מאי 1948, נכנסו המצרים לאשדוד. ועוד בליל הראשון הוטרדו על ידי כוחות גבעתי , בהם פלוגה מגדודו. לאחר מכן גייסה החטיבה כוחות ניכרים להתקפתה הגדולה שעמדה להתבצע בשלושה מאמצים, כאשר הוא מפקד על המאמץ הצפוני. הכוחות יצאו אור ל-2 ביוני, אולם הוכרזה ההפוגה הראשונה והכוחות נקראו לחזור. המצרים לא כיבדו את ההפוגה, תקפו את נגבה, וכתוצאה מכך יצאו כוחות החטיבה לתקוף את אשדוד. הכוח בפיקודו סבל אבידות, נאלץ לסגת. היה בין אחרוני הנסוגים. היתה תחושה רגעית של כשלון, אולם זו נדבדתה לחלוטין אחרכך. האוייב, בסכמו את קרבותיו בשנת 1948, ציין את ההתקפה על אשדוד כקרב שבלם את התקדמותו לעבר תל-אביב והיה, למעשה, נקודת מפנה במערכה.
באה ההפוגה השניה. באותם ימים הוקמה במסגרת גדודו, יחידת-הסיור החטיבתית הראשונה שעתידה היתה להתפרסם בכינויה שועלי שמשון . לאחר שהפרו המצרים את ההפוגה, עברה גבעתי להתקפת-נגד. פלוגה מגדודו כבשה את הכפר עיראק-סואידן, אך נאלצה לסגת ממנו, מאחר שמצודת המשטרה כרם נכבשה. גדוד-4 הצטרף אז לגדוד-3, שכבש את עבדיס וסייע לו להחזיק במקום.
אחר-כך באה ההתפקה המצרית המכרעת על נגבה. ההתקפה נהדפה, אולם המצרים נאחזו במשלט 105. היה הכרח לכבוש חזרה את המשלט במהירות האפשרית. מפקד גדוד-4 שלח פלוגת חי"ר, אשר תקפה את המשלט והצליחה להיאחז בפאתו בלבד. אז חש צ'רה המג"ד, לעזרת הפלוגה בראש הג'פים של שועלי שמשון והכריע את הקרב. כיבוש הגבעה 105 מידי המצרים, שמפקדה היה רב-סרן ג'מאל עבד-אל-נאצר (היום ראש ממשלת מצרים) שנפצע מאש הג'יפים. על פעולה זו זכתה פלוגתו בתואר "שועלי שמשון". זה שינה את פני הדברים בחזית. מכאן ואילך לא פסקו הפעולות, מכיבוש בית-עפה ומשלטי הצומת עד לכיבושה של חוליקת, שפתח את הדרך לנגב.
זו היתה תקופת גבעתי בדרכו.
בשלבים האחרונים של קרבות מלחמת העצמאות הוטלה עליו הקמת חטיבה שהוא מונה מפקדה. בתום הקרבות נתמנה ראש המטה הראשון של פיקוד הדרום וב-1951 יצא לארצות-הברית להשתלם בתורת המינהל הציבורי. אולם מרדכי מקלף, שנתמנה רמטכ"ל בשנת 1953, קרא לו לחזור ולעמוד בראש אגף-כוח-האדם במטה הכללי, והיתה זו התקופה הבולטת השנייה בדרכו.
כראש אכ"א בא במגע עם כל בעיותיו של החייל. הנהיג תכניות קידום מפורטות לקצינים ולחוגרים בשרות סדיר ובמילואים, ביסס את הסימול המקצועי, פיתח את ההכשרה הטרום-צבאית, הנהיג גיוס תקופתי של אנשי מילואים ויזם את פרסום חוק השיפוט החדש וחוק הגימלאות למשרתי קבע. הנהיג את מתן תעודות שיחרור לחיילים בתום שירות החובה וקבע פקודות ברורות בענין מעמדן, ייעודן תפקידיהן ותנאי-שירותן של החיילות.
תקופת ראשות אכ"א נסתיימה באפריל 1956, עת נתמנה לאלוף פיקוד המרכז, ובסיום הקרבות במבצע קדש היה גם מרחב רצועת עזה כלול בתחום פיקודו.
בינואר 1958 נתמנה סגן רמטכ"ל וראש אגף המטההכללי, אולם בהמשך אותה שנה אושרה בקשתו והוא יצא להשתלמות יסודית בצרפת, כסטודנט באוניברסיטת סורבון ובמספר קורסים צבאיים. בתקופה זו ערך סיור מקיף במדינות שונות באפריקה, בעיקר באלו המקיימות יחסים הדוקים עם ישראל.
עתה עוד בטרם מלאו לו 37 שנה, הגיע לפסגת דרכו הצבאית, עם התמנותו לתפקיד רמטכ"ל, ביום י"ג בטבת תשכ"א (1.1.1961).
צאצאיו : גבע, גדעון, דן.
אריה מנור (מנצל)
נולד בוינה (אוסטריה), י"ג כסלו תרע"ג (23.11.1912). לאביו אלפרד מתתיהו מנצל (מצאצאי הרב מרדכי בנט מניקלסבורג) ולאמו גרטה דבורה בת משה קורנבליה. קיבל חינוך תיכוני בוינה וחנוך גבוה באוניברסיטה טכנית של וינה וברלין, וגמר בתואר של מהנדס לחשמל ולמכונות.
היה חבר ההנהגה הראשית של הסתדרות "בלאווייס" ואחר כך "השומר הצעיר" ("נצח").
בשנת 1930 עלה לארץ.
חבר קבוץ "גבעת חיים". בא כח של המשק, חבר הנהלת בית החרושת "גת", חבר המשרד המשותף אשדגת רמון.