באה שורה של תפקידים בטחוניים: פיקוד על גדוד "מכמש" שפלוגותיו פוזרו אחרי-כן בין גושי עציון, עטרות וירושלים. ארגון מערכת ההגנה באזור ים המלח. נתמנה לעוזרו של דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, יישור הידורים עם הגורמים האזרחיים בירושלים הנצורה, קשר עם חברי הנהלת הסוכנות שנשארו בעיר, מגע עם אצ"ל ולח"י ותיאום הפעולות אתם, ביקור בזירות הקרב ודיווח על מהלך הקרבות.
באחד הימים נשלח ביחד עם יצחק לוי (כיום סגן מנהל כללי של משרד ראש הממשלה) בג'יפ למטה הכללי ברמת גן לקבל אישור לכיבוש העיר העתיקה. בן-גוריון מאשר את הפעולה, אבל מצב הענינים פועל נגדה.
בתקופת ההפוגה הוא משתתף במו"מ עם הלגיון בבנין הכנסיה סין-ג'ורג'. הקולונל עבדאללה תל, כובש הרובע היהודי, מגנה בחריפות את פרשת דיר-יסין. בענינים צבאיים כקריאת מפה ופרטים טאקטיים, מיעץ לתל הקצין הבריטי האנקן-טוין, לשעבר קצין משטרת המנדט. שיף משתתף בדיון על התווית הקווים.
כאשר פושטות שמועות על אפשרות של בינאום ירושלים, מציעים לו לקבל את הפיקוד על משטרת ירושלים, הצריכה להיות שלוחה בטחונית של המדינה. עטור נזר כסף על הכובע הבריטי בא שיף לבירה ויושב בחדרו של המפקח הכללי האחרון של משטרת המנדט. הוא מפקד משטרת המחוז. אין הוא חסר צרות ומתיחות; רצח הרוזן ברנדוט, פיזור לח"י, פיטורי שוטרים מתקופת המנדט תוך מאבק קשה בפני בית המשפט העליון, האשמות ההבל שהוא ציווה לחסל את יוסוף אבו-גוש, ששיתף פעולה בעבר עם לח"י (ישורון שיגר שליח אל מעבר לגבול, לכפר אימוואס, וזה הביא מכתב מאת יוסוף החי והשלם).
ב-1950 הועבר מירושלים לפיקוד על משטרת הצפון. הוא מלווה את מר בן-גוריון במסעו ליוון ולאנגליה, מכתת רגליו במשך ימים בין חנויות הספרים באוכספורד בהן היה רוכש את ספריו. בן-גוריון נזכר אז במסע אחר בו כבר ליווה אותו ישורון: הדבר היה ב-1939, כאשר ערכו בן-גוריון , ד"ר דב יוסף ומר י. טבנקין מסע מיגע דרך הערבה לאום-רשרש, היא אילת של היום.
ממחוז הצפון למטה הכללי של המשטרה בתלאביב, לראשות אגף החקירות. עתה הוא קצין משטרה מנוסה. כשהיה בירושלים, טירון בתפקידו, - רגיל היה ללמוד על עורו את תפקידי המשטרה: עסק בגבית עדויות, סייר ברחובות ושימש דוגמה לשוטריו, שרובם היו טירונים. אותו זמן היה יוצא מן הכלל לגבי עשרות הקצינים הטירונים, שראו את העיקר בעבודה מנהלתית ולא גילו רצון להתעמק בסוד החקירה. שהיא האלף-בית של עבודת המשטרה.
כאשר נקרא להיחקר בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית בקשר עם פרשת מחנה המעצר בג'למה (בו נכלאו החשודים בנסיון להתנקש בכנסת), לא שמר על לשונו והפליט "הועדה נוהגת משוא פנים בעבודה". בתקופתו מתגלית המחתרת שאנשיה הובאו בפני בית הדין הצבאי בצריפין ונדונו לתקופות ממושכות של מאסר. אבל האימפולסיביות שלו אינו מניחה לו לגבור על חילוקי הדעות עם המפקח הכללי יחזקאל סהר , וב-1953 פרש מהמשטרה.
מציעים לו תפקידים במנגנון הממשלתי (סגן נציב מס הכנסה, ממונה על עניני ערבים במשרד ראש הממשלה, בשרות החוץ); אבל הוא הממורמר הולך דוקא לעבודה בסקטור התעשיתי הפרטי: מנהל חברת "סרן" לייצור פלסטיק.
אך המקום לא הלם את שאיפותיו, וכאשר קמה "נפטא", החברה לחיפושי נפט, ייצג בהנהלתה את הסקטור הציבורי. כך בא במגע ראשון עם ענייני הנפט בישראל, וכאשר מציעים לו במרס 1957 לקבל את האחריות להנחת צינור הנפט מאילת לבאר-שבע (8 צול), הוא בתוך תוכם של הענינים.
בדיוק חודש אחרי שקיבל את התפקיד הושלם הקו אילת-באר-שבע. מיכלית נפט ראשונה נכנסה לאילת והנפט הוזרם בצינור. והוא זרם ללא הפרעות. הנסיון הצליח. המיליונים לא בוזבזו. מבאר-שבע הועבר הנפט ברכבת ובמכוניות-מיכליות לחיפה, וכאן רוכז במתקנים ארעיים. בידי "אפיקי נפט", החברה שבראשה הועמד, הופקדו הפעלת קו הנפט, שכלולו והרחבתו. בתחום פעולתה של החברה נכנסו גם כל שאר צנורות הנפט בארץ, כולל זה של "חלץ".
השלב השני בפיתוח הקו כלל את הנחת הצינור של 16 צול מבאר-שבע לאשדוד. זה הושלם באוגוסט 1957. מאשדוד הובא הנפט באניות לחיפה. בראשית 1959 רכשה ישראל את הטנקים לנפט של חברת הנפט העיראקית, כ-1000 דונם במפרץ חיפה. עתה נקלט הנפט מאילת בטנקים אלה ומהם הוא מוזרם לבתי הזיקוק הסמוכים.
הצלחת קו הנפט מאילת הניעה את האוצר, שהוא בעליה של "אפיקי הנפט", להרחיב את כושר הספיגה