היה ממיסדי האגודה המדעית של הסטודנטים מרוסיה (יחד עם ל. מוצקין וד"ר שמריהו לוין). בחזרו לרוסיה נכנם לאגודת "בני משה". כשהופיע הרצל היה מן הראשונים שנספח לתנועה הציונית והשתתף בקונגרס הציוני הראשון בתור ציר מקרמנצ'וג. מאז היה משתתף בכל הקונגרסים הציונים עד הקונגרס הי"ט בלוצרן ועד בכלל (1935).
אחרי שסיים את חוק למודיו באוניברסיטה (1895) חזר לרוסיה; וכעבור שנה בערך נשא אשה ממשפחה חשובה, שהיתה לו "עזר כנגדו" מסור ונאמן בכל פעולתו הציונית והצבורית.
אחרי נשואיו השתקע במינסק ושם יסד ביה חרושת חימי קטן. עסקי בית החרושת הנ"ל לא הצליחו ועבר לגור לקרמנצ'וג, איפה שגר עד 1903. בשנה הנ"ל נבחר לרב העדה בעיר ניקולאיב ועבר לגור לעיר הנ"ל.
במשך כל הזמן היה פעיל בעבודה ציונית. השתתף באופן אקטיבי בצירת הפיקציה הדימוקרטית, וגם לקח הלק בועידת מינסק בשנת 1902.
בניקולאוב לא האריך ימים - רק עד 1905 שימש שם מטעם.
בהגיעו לחו"ל קבע את מושבו בברלין ושם גר עד 1910. בשנה הזו חזר לרוסיה והשתקע במינסק, איפה שגר עד 1915. בשנת 1916 גר בפטרבורג, אך בשנת 1917 התישב בחרקוב, ושם היה פעיל מאוד בחוגים הציונים, ונבחר לראש הציונים בעיר גדולה זו. כמו כן נבחר לראש הקהילה היהודית בחרקוב, והשתתף באופן אקטיבי במועצה היהודית הלאומית באוקראינה. בתפקידיו אלה עמד עד 1919.
נחשב לאחד הנואמים הציונים הטובים, וכשהשתלטו הבולשביקים נידון למות על ידם בעוון פעולתו הציונית והצבורית, אך הצליח להתחמק מידיהם, ברח דרך הרי קוקז והגיע בשנת 1920 לארץ ישראל.
בשנת 1921 נשלח על ידי הלשכה הראשית של קרן היסוד לנהל תעמולה בעד הרעיון הציוני והקרן הממלכתית שנוצרה בימים ההם, ועבר במסע תעמולתי זה את רוב ארצות אמריקה הלטינית (ברזיליה, ארגנטינה וצ'ילי). בארצות אלו פעל בהצלחה רבה. בברזיליה הכירה הממשלה, הודות להשתדלותו, במנדט הארצישראלי, וממשלת צ'ילי מינתה אותו קונסול צ'ילי בירושלים. אח"כ ניהל תעמולה רחבה לטובת הציונות בארצות אירופה, גרמניה, והארצות הבלטיות וכו'. וכמובן יש לציין במיוחד את עבודתו התעמולתית החשובה ברומניה. הרצאותיו על הציונות משכו תמיד אלפי שומעים בכל ארץ וארץ, והצליח לרכוש לציונות גם את הרכוש וגם את הנפש של התורמים.
בשנת 1932 עזב את עבודתו הפוריה למען קרן היסוד, והשתקע בחיפה.
בחיפה כתב את זכרונותיו המענינים על תקופת ניקולאיב וחרקוב שנתפרסמו בכ"ו פרקים ב"הארץ'' בשנים 1937-1935.
בשנת 1935 חלה ונפטר בי"ט אלול תרצ"ה (1935. 17.5). ונקבר בבית-הקברות היהודי בחיפה.
ברל (דוב) לוקר
נולד בכפר סמוך לסטאניסלב (גליציה), ג' אייר תרמ"ז (27.4.1887).
קבל חינוך מסורתי וכללי. לאחר גמרו את לימודי הגמנסיה בצרנוביץ, נכנם שם למחלקת המשפטים באוניברסיטה.
עמד אז תחת השפעת הד"ר נתן בירנבוים ע"א הלאמת היהודים בארצות הגולה ודרישת זכויות בעד הלשון העממית. התמסר לעבודת הלאום ולא הניח את שדה פעולתו עד היום.
משנת 1911 עד 1914 היה מראשי מפלגת פועלי ציון בגליציה ופולניה, היה עורך עתונם בשם "דער יודישער ארבייטער". בה בעת תשתתף בפועל בהשתדלות היהודים בעד רכישת אבטונומיה לאומית. ובימי המלחמה העולמית השתתף בעבודת כל אלה, שראו מראש את אחרית המלחמה. כי בהקהל מנהיגי המדינות להציב גבולות עמים, יחתכו גם את גורל היהודים. וכל אשר כתב בעת ההיא (על פי רוב בגרמנית) היה מכוון לדרישות היהודים מאת הממשלות לפי משאלת "פועלי ציון".
לפתרון הדרישות ההן התכוונו גם מאמריו שפרסם אז ביהודית בעתוני אמריקה, ומחברת אחת בשם "די יודען אין גאליציה" שרצה להדפיס בשנת 1917 בוארשא, נאסרה מטעם הצנזורה הגרמנית.
בראשית שנת 1916 היה עוזר בעריבת "יודישע ארבייטער קורספונדנץ", אח"כ השתתף כבא-בוח "פועלי ציון" הבין לאומיים של הסוציאליסטים בשטוקהולם (1917), באמסטרדם (1919) ובוינה (1921).
היה מזכיר האיחוד העולמי של "פועלי ציון" מ1918.
אחרי התפלגות צדדי פועלי ציון לימין ולשמאל, נשאר הוא בצד הימין. ולשם הצדקת דעתו, פרסם חוברת בשם "מוסקבה אין ציוניזם" (וינה 1921).
בשנות 1926-31 היה מזכיר פועלי ציון בארצות הברית.
בקונגרס הציוני בשנת 1931 נבחר כבא כוחם של הפועלים בועד הראשי אשר בלונדון.