ספר תיכון בווארשה ובשנים 1917-18 ערך את החלק הספרותי של "הצפירה השבועי.
כשעברה הוצאת א. י. שטיבל ממוסקבה לווארשה (1918) נתמנה למנהלה והמשיך בה בתפקיד זה גם משעברה מווארשה לברלין, וביחד עם המשורר יעקב כהן ערך את הכרכים ט'-כ"ג של הרבעון "התקופה", וכן ערך כמה מספרי הוצאת שטיבל בווארשה ובברלין, וכל אותן השנים (1927-1919) היה במגע הדוק עם גדולי הספרות העברית (ברלין שנה אחת גם עם מ. י. ברדיצ'בסקי) . ב-1925 הוציא במקובץ את מאמריו ומסותיו בספר בשם "מחקרים ונסיונות''. באותה שנה ביקר בארץ-ישראל.
כשנתערער מצבה הכספי של הוצאת שטיבל, עשה מאמצים כאיש-עסקים של הספרות לגייס כספים בפאריס, לונדון וניו-יורק, אך הנדרשים לעזור לא נענו.
ב-1927 עלה לארץ והמשיך כל ימיו בעבודה ספרותית - בעריכה, בהכנת ספרים לדפוס ובכתיבת מאמרים, מסות ומחקרים בעניני ספרות וסופרים, שפרסם בקבצים, בירחונים ובעתונים ואף בספרים שלמים.
ערך במשך שנים (מ-1929) את "מאזנים" השבועי והחדשי, עשרה כרבי "כנסת" של סופרי ארץ-ישראל (מ-1928 ואילך), המהדורה הקצרה והמנוקדת של תוגום דברי ימי ישראל לגרץ, תרגום "כתבים נבחרים" של מכס נורדאו ותרגום כתבי מומסן , ספר השנה של סופרי ארץ-ישראל (1935) ועוד. סידר והביא לדפוס כתבי ברדיצ'בסקי ופרישמן .
ספריו: בני הדור (על אחד העם, 1911), מחקרים ונסיונות (קובץ מסות ומאמרים, ווארשה 1925), תול דות הספרות העברית החדשה (4 חלקים, 1928-32, נתקבל כספר-לימוד לבתי-ספר תיכוניים), ראשונים ו אחרונים (קובץ מסות ומאמרים, ת"א, 1934-35) ח. נ. ביאליק, חייו ויצירתו (חלק אחד ב-1937 ושני חלקים ב-1944), על גבול הישן והחדש (ת"א 1951, שירה ומחשבה (תל אביב 1953). בשנותיו האחרונות שקד ביחד עם ש. א. הורודצקי וישעיה תשבי על תרגום מבחר ספר הזוהר לפי נושאים בעברית, שיצא בשם (משנת הזוהר ) על ספרו הגדול על ביאליק זכה בפרס ביאליק של עירית תל-אביב לשנת תש''ד.
נפטר בתל-אביב, אור ליום ה' אדר תש"ז (25.2.1947).
דוד מלמד
לאביו חפץ מלמד. עלה לירושלים מבוכארה בשנת תרל"א (1871) ועמו באו אשתו וילדיו.
נסיעתו היתה, לדבריו, ארוכה וקשה "מהלך ששה חדשים" והוא מתפאר שהיה הוא "הראשון מארץ בוכארה הבא לשכון כבוד באה"ק הוא וביתו" כנראה שהיה איש אמיד שמלבד שלושת בניו, ישראל, יחיאלועמנואל העלה עמו את משרתו יוסף ב"ר יעקב שוחט סמרכנד.
בבואו לירושלים השתדל לגלות את עקבותיהם של שני עולי-רגל שיצאו מבוכארה בשנת תרי"ח (1858) ולא הגיעו לארץ-ישראל.
לזכר המאורע של העליה הביא לבית הדפוס בירושלים בשנת תרל"א (1871) ספר "ברכת האילנות" בצירוף ספר "פרכוס האברים".
הרב נסים יהודה דנון
לאביו הרב מנחם דנון ולאמו אסתר. נולד בירושלים בשנת תרל"ד (1874).
קיבל חינוך מסורתי בישיבת "תפארת ירושלים". בהיותו בן 19 נסמך להוראה. מיד נסע לפריס. (צרפת) במגמה להשתלם בבית המדרש לרבנים. מפאת העדר יכולת חומרית נאלץ להפסיק את לימודיו. בינתיים רכש ידיעות מספיקות בשפה הצרפתית עד כדי לדבר, לכתוב ולנאום בה.
חזר לירושלים והיה בין טובי עסקניה הציבוריים.
בחודש תמוז תרס''ז (1907) נתמנה לרב ראשי בקהלת בירות (לבנון). במשרה זו כיהן עד חדש סיון תר''ע (1910).
במשך ישיבתו בעיר זו סבל הרבה מיריביו. נשא לאשה את זינביל בת יעקב ספורטה. אחרי זה הוזמן לרב ראשי ברודוס, אך לא האריך שבת בה. בזמן כיבוש האי ע"י צבאות איטליה מילא תפקיד מדיני רב ערך. ואולם לרגל נאמנותו לממלכת תורכיה שהוא היה נתינה, הוכרח להסתלק ממשרתו ולשוב לא"י.
בהתפרץ המחלוקת הידועה ע"ד כסא הרבנות בירושלים נשלח ע"י סיעת הרב יעקב מאיר זצ"ל לקושטא להיות לה לפה ולמליץ בפני הממשלה התורכית, ובה בעת להגיש תעצומותיה אל הרב הראשי משה הלוי, שהיה אז ראש רבני תורכיה.