ועל תלמידיו אלה כותב הנוסע ר' דוד דבית הלל שהם "מוכשרים ובקיאותם בספרים עבריים ובמנהגי ישראל, והם יראי שמים יותר מכל יהודי אחר שפגשתי בכורדיסטאן".
ר' יוסף ממאן לא חזר עוד לארץ ישראל, בבוכארה נשא אשה שניה והוליד גם ממנה בנים.
נפטר בשנת תרי"ד (1854) לאחר פעולה כבירה של ששים ואחת שנה. ולזכותו אפשר לומר שכל העליה הגדולה של יהודי בוכארה לא"י, במאה הקודמת, היא מכח השפעתו.
הרב עבדאללה בן משה חיים
נולד בבגדאד למשפחה מיוחסת.
אביו ר' משה חיים היה מגדולי הדור בזמנו וראש רבני בגדאד ; בשנת תקצ"א (1831) פנה אליו ר' ישראל משקלוב , תלמיד הגר"א, וביקש את הסכמתו לספרו "פאת השלחן". (אביו נפטר ביום ח' בסיון תקצ"ז, הניח אחריו בת אחת ושלושה בנים: ראובן, עבדאללה ואליהו).
היה רב מובהק, חסיד מפורסם, ועם זה סוחר גדול באבנים טובות ומרגליות. יושר לבבו ותום הליכותיי משכו אליהם מעריצים רבים מבני-ברית ושאינם בניברית.
בגלל סכסוך בינו ובין נשיא הקהילה היהודית בבגדאד עזב את בגדאד ונסע לדמשק. גם כאן המשיך במסחר היהלומים והמרגליות ויצא לו שם גדול בעיר בין היהודים והגויים. פעם אחת עשה מעשה, שקידש את השם ברבים: פחה אחד מהמשפחות הנכבדות ביותר בדמשק, שהיה מידידי הרב, אמר ללכת לחג' למכה, הוא אסף את כל כספו וזהבו ואת כל האבנים הטובות והמרגליות אשר שוים הגיע לסכומים עצומים ושם אותם בתיבת ברזל. בא אל ר' עבדאללה ואמר להפקידם בידו עד שובו ממכה. והיה אם לא יזכה לשוב חי - ימסרם הרב ליורשיו, וכל עוד הוא נמצא בחיים - אמר אותו פחה - אין הוא מעונין, שקרוביו ידעו משהו על אודות תיבה זו. ר' עבדאללה ביקש את המפקיד, כי ירשום בכתב ידו את כל הנמצא בתיבה, בשתי העתקות ויחתום עליהן. הרשימה האחת תישמר בתוך התיבה ואת השנית יקח אתו הפחה למכה ותהי עמו עד שובו ממסעו. הפחה עשה כדברי הרב ונסע. בשוב החוגגים, נודע כי אותו פחה מת במכה. באותה שעה אסף ר' עבדאללה את יורשיו וגילה להם את סוד הפיקדון השמור אצלו וחלקהו ביניהם. היורשים שלא ידעו מאומה מאותו פיקדון, התפלאו על נאמנותו של הרב ופרסמוהו בכל העיר. בשנת ת"ר (1840), בעת "עלילת דמשק", כאשר רבו העלילות בעיר וכל ראשי היהודים הושמו במאסר, לא העיז איש לנגוע בכנף בגדו של ר' עבדאללה ; ובכוח השפעתו הציל יהודים רבים ממצוקת הימים ההם.
בשנת תר"א (1841) עזב את דמשק ועלה ירושלימה. בואו שימש ברכה רבה לישוב היהודי בעיר. הוא הרבה לעשות צדקה וחסד בכספו ובכספים שהגיעו לידיו מבגדאד ומהודו. הגביר ר' יחזקאל יהודה מכלכותה שלח את כל נדבותיו לארץ-ישראל על ידיו. בהשתדלותו יסד כאן בשנת תר"ד (1844) את ישיבת "כנסת יחזקאל" שעמד בראשה ובה למדו מגדולי הרבנים, כל גדולי ישראל שהיו באים ירושלימה היו מבקרים אותו ביקור-כבוד כמו סיר משה מונטפיורי, רוטשילד ואחרים.
ר' יעקב ספיר הלוי מונה את ר' עבדאללה בין גדולי הרבנים והפרנסים בירושלים בזמנו ("אבן ספיר" ח"א דף א', ע''ב). הוא נחשב גם ממיסדי היישוב האשכנזי של הפרושים בארץ ישראל. הרב י. ל. פרומקין כתב עליו שהיה "צדיק גדול וחסיד מאד ואי אפשר לספר כל מעשה הצדקות והחסדים שהרבה האיש הזה לפזר לאין שיעור לעניים וללומדי תורה שהחזיק על שולחנו... ציווה שלא להספידו לאחר מותו ויקברוהו בשפל הקברות, אבל רבני וחכמי קהל חסידים מהספרדים והאשכנזים, עשו לו כבוד גדול, וילווהו לבית עולמו, והספידוהו על פתח קברו בשביל יקרא דחיי" ("תולדות חכמי ירושלים" ח"ג עמ' 289).
נפטר בירושלים כ"ט במרחשון תרכ"ו (1865).
הניח אחריו שלשה בנים וארבע בנות. כולם נולדו בבגדאד וזכו לפרסום.
אליהו מרגלית
מחכמי פולניה.
נולד בשנת ת"צ (1730).
היה רב ואב-בית-דין בעיר באלטי.
בשנת ת"ק (1770) עלה לארץ-ישראל והתיישב בצפת. שם חי חיי דוחק ועוני והתקיים מתמיכות ששלחו לו ידידיו בפולניה וביחוד בני קהילתו הנ"ל.
בצפת "ישב על התורה והעבודה" והתנהג כל ימיו בחסידות ופרישות מענייני העולם-הזה. כעשרים שנה לאחר בואו לצפת פסקו תומכיו לשלוח לו כסף "מחמת רעש המלחמות ומלכיות מתגרות זו בזו" ולא היה לו במה להתפרנס. הקהילה האשכנזית בצפת החליטה לשגר אותו כשליח לערי פולניה. בשנת תקמ"ח יצא לדרכו. כהיותו סמוך לאיזמיר נטרפה הספינה בים ואנשיה עם כל החפצים והרכוש טבעו בים. הוא ניצול בדרך נס והגיע אחר הרפתקאות ועינויים רבים לאיזמיר. היה תשוש-כוח וסובל ממחלה כבדה וע"כ לא יכל לצאת לפולניה. מאיזמיר שלח מכתב לצפת והודיע כי אין הוא יוצא בשליחותם מטעמי-בריאות. לאחר שישב באיזמיר למעלה משנה יצא "לסובב נתיבות אחינו בני ישראל ולעורר לב המתנדבים בעם למען יתעוררו רחמים עליו".
בשנת תק"ן ביקר בצפון-אפריקה וקיבל המלצות מרבני תוניס ואלג'יר המפליגים בשבחו מאד. משם