משכיל חרוץ ושנון, והוא מהיושבים ראשונה בבית המשפט (מייזליס) אשר לממשלה פה על כל דבר חוק ומשפט עם יתר נכבדי ושרי עם ועם הנבחרים מהממשלה ומהעם ושכרם מלא מאוצר המדינה".
בשנת תרמ"א (1381) עלה לירושלים ואת מקומו בקהיר מילא ר' רפאל אהרן ן' שמעון . החוקר אליהו אברהם הרכבי שביקר בירושלים באותם הימים מצא בביתו ספריה גדולה ועשירה שהכילה כמה כתבי-יד יקרי-הערך. מתוך כתה''י שבספריתו הוציא בשנת תרל"א (1871) את "מזכרת הגיטין" של ר' חיים מודע. וקראו בשם "טיב גיטין", (נדפס בירושלים).
באותה שנה פירסם גם את ספרו על "מנהגי מצרים''. השתתף בקובץ "תורה מציון" שי"ל בירושלים. חדושי תורתו נמצאים בכמה מספריהם של חכמי דורו.
נפטר בירושלים י"ג מנ"א תרנ''א (1891).
בניו: מיכאל, מאיר, משה.
סוניה שפיגל
נולדה בקיוב (רוסיה), תרנ"ב (21.5.1892). לאביה צבי ביחובסקי ולאמה חוה בת דב בונין. קיבלה חינוך מסורתי וכללי בגימנסיה בקיוב.
היתה פעילה באירגוני הנוער הציוני בעירה.
בשנת 1910 עלתה לארץ. עבדה במשק בית ובחקלאות.
בשנת 1911 נישאה לנחמן שפיגל (ראה בכרך זה). במלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה לקושטא ועברה את כל תלאות הפליטים. עד תורכיה הלכו ברגל וברכב.
חברת הנהלת מושב זקנים. מגן דוד אדום, אילנשיל, חברת לינה ומוסדות צדקה שונים, - בהתנדבות.
בימי המאבק עם האנגלים היתה חברת אצ"ל. פרדסם בפתח-תקוה שימש מחסן לנשק האצ"ל.
צאצאיה ; ישראל, ראובן, דוד, אליעזר, גאולה אשת סם מוטצ'ן.
הרב ישראל משה חזן
לאביו אליעזר נכדו של ר' יוסף רפאל חזן , בעל "חקרי-לב".
נולד באיזמיר בשנת תקס"ח (1808).
כשנת תקע"א (1811) עלה עם אביו לירושלים. שם למד תורה וחונך על ברכו סבו הנ"ל..
בשנת תר"ב (1842) נבחר כחבר בית-דינו של ר' יעקב פינצי . חמש שנים אח"כ, בשנת תר"ז (1847) יצא בשליחות "כולל" ירושלים לערי "פראנקיה''. הוא הונן בכשרונות בלתי שכיחים. היה לו כח של מנהיג ודבר גדול היכול להשפיע נמרצות על הסביבה. ביקר באנגליה, הולנד ואיטליה. מצבה של קהילת רומא העתיקה היה אז בכל רע. התנאים הפוליטיים היו גרועים ביותר. מצבם הכלכלי של היהודים, שהתגוררו בגיטו, היה ירוד וקשה ועשר שנים עברו ולא נבחר רב ראשי לקהילה.
ר' שמואל אוטרי , ראש הקהילה שניהל את עדתו באמונה, הוקסם בראותו אותו והבין כי אישיותו הכבירה תביא לידי שנויים חשובים בקהילה ולהרמת מצבה. מיד הוחלט למנותו כרב הקהילה, וכבוד גדול עשו לו בהכתרתו בקיץ של שנת תר"ז (1847). נשאו נאומים רבים לכבודו והמשורר יוסף אלמנצי נשא דברי שירה "למהולל ברוב התשבחות, החכם המפואר כמוהר"ר ישראל משה חזן , שליח ירושלים ביום אשר הונף ואשר הורם לרב קהילת רומא הנשגבה".
עם מינויו החלה תקופה חדשה בחייה של הקהילה. בכשרון רב ובאומנות מפליאה של מנהיג עבד לשם סידורה ; הוא השתדל להשכין שלום בין היריבים והשפעתו היתה ניכרת בכל חייהם של יהודי רומא. שמעו הגיע עד האפיפיור וצורתו החיצונית הנאה ונימוסיו המזרחיים גרמו שכל תושבי העיר, ללא הבדל דת, יתיחסו אליו ברוב כבוד. הוא זכה לדברי שבח מרובים גם בעתונות הכללית שהופיעה באיטליה. לא עברה שנה מיום שבתו ברומא והנה התחוללו המהפכות הידועות. בימים קשים אלה עודד את בני קהילתו המעונים והמיואשים ואימצם לשאת דומם את גורלם. עבודתו המאומצת הזאת גרמה להתרופפות בריאותו. בשנת תרי"ב (1852) התפטר ממשרתו והתעתד לעלות לא"י. בעוברו דרך קורפו הפצירה בו הקהילה לשבת על כסאו של ר' יהודה ביבאס שעלה לחברון והוא נאות להם. שם ישב עד שנת תרי"ז. פעולותיו בקהלה זו היו, למרות חולשתו, כבירות כפעולותיו ברומא. בשנת תרי"ז הוזמן לשבת על כסא הרבנות באלכסנדריה, במקומו של ר' שלמה חזן קרובו, וישב עד סוף שנת תרכ"ב (1862). אז אמר לקיים את נדרו ולעלות לא"י, שגם עוד בהיותו ברומא עצמה התפלל "יואל אלוה להשיב את שבותי על מכון הר ציון" ועלה להתיישב בעיר יפו. בחשון תרכ"ג חלה ונסע, להחליף אוויר, בבירות, אולם לא האריך ימים שם ובוחדש טבת של אותה שנה נפטר שם ונקבר בצידון.
ספריו נבדלים מספריהם של חכמי הספרדים ב