נותם של חמודה וחבריו. הם ראו בכך יתרון מכריע על בית ספרם הממשלתי. הביקורים תכפו. יצר הסקרנות הוליד פגישות מאורגנות של חניכי הכתות הגבוהות של בתי הספר הנ"ל והתוודעות ההדדית הקיפה במשך הזמן חוג נרחב ביותר. התוצאות לא אחרו לבוא. חמודה וחבריו החליטו להמיר את ספסלי בית הספר הממשלתי בספסלי בית הספר העברי. התפעל מסדרי בית הספר משיטת החינוך, מן הלימודים, ובעיקר מיפיה המיוחד של השפה העברית. חיבה זו אל השפה הביאה, במרוצת הזמן, לחיבה חזקה ועזה יותר אל מחוללי השפה, אל יוצריה, אל העם שמתוכו נבראה. סיפורי התנ"ך הוסיפו להתלהבותו שלא ידעה גבול, יסודות דמיוניים עשירים ומפרים. לאט לאט החל להרגיש את עצמו יהודי בכל רמ"ת אבריו. במידה שגדל בו רגש הכבוד כלפי כל מה שיהודי הוא, כן גברה שנאתו לגבי כל דבר בעל תוכן ערבי. סקרנותו הביאתהו לפתחי בתי הכנסת. נוכח בשבתות וחגים בבתי חבריו היהודיים וכל המנהגים המסורתיים קסמו לו קסמי פלאים. קשריו עם משפחתו הלכו ורפו, עד שהגיעו הדברים לידי כך שאביו מזמינו לארוחת-צהרים והוא עונה בראש חוצות - אינני אוכל טרף. מות אמו שהיתה ממוצא יהודי, דחפהו לזרועות הצעד המכריע. באחר הימים עזב את ביתו תוך דברי רוגז ונאצה ובלבו החלטה נחושה "רוצה להיות יהודי".
קם ונסע לירושלים, מצויד במכתבי המלצה אל הרבנים הראשיים. נדחה וחזר בראשונה ובשניה. בשלישית הצליח. נכנס לבריתו של אברהם אבינו בגיל 16. קיבל עליו עול שמים ומדי בוקר בבוקר התעטף בטלית, הניח תפילין והתפלל בלב שלם.
לאחר שבועות מספר הצטרף לבית"ר והפך לאחד מפעיליה. כשם עברי קיבל את השם "ברוך מזרחי".
מצפת עבר לחיפה, עבד כפקיד במשרד עברי. השתלם באופן עצמאי בשפה העברית עד שידעה על בוריה. לא עברו חדשים מעטים והתקרב לחוגי ה"ארגון הצבאי הלאומי". בוקר אחד מצא את עצמו בין סורגי לטרון. חבריו למעצר סיפרו עליו כי ניתנה לו פעם ההזדמנות להשתחרר אם יכריז על איסלמיותו וינער מעליו יהדות וציונות. והוא בעקשנותו: "יהודי אני, לאומי, הארץ הזו שייכת ליהודים והיא גם היה תהיה להם"... עלה בגורלו להשתזף גם בערבות אפריקה, עבר דרך קניה ואריטריא באחד הימים הצליח להשתחרר מגלות אפריקה ולשוב לציון. פעילותו במחתרת החל מיד. השתתף בקרבות. הצטיין בהם במעשי אומץ וגבורה עד שמצא את מותו הטראגי במלאו תפקיד מלחמתי ממדרגה ראשונה, באחת מערי האויב.
כאשר תוכנה תכנית להכנסת מכונת תופת לג'נין נבחר ברוך לתפקיד זה, בהתרגשות, אבל בסיפוק רב, קיבל עליו את התפקיד המסוכן הזה, אבל לא שיחק לו המזל. מיד עם בואו לג'נין, נעצר והוצא להורג ע"י הכנופיות (1947). למרות כל המאמצים לא הצליחו לקבל את גופתו.
ניסן דוכובני
נולד בזשורנישטש (רוסיה) י"ח כסלו תרמ"ח (סוף 1887).
לאביו ר' יהושע דוכובני (שו"ב ומוהל. ממשפחת שו"בים בהייסן (אוקראינה) ולאמו חיה בת ר' ישראל פובצק. קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבת ברדיצב. קיבל סמכות לשוחט ומוהל בעיר טולנה.
היה שו"ב ומוהל בהייסי (אוקראינה) משנת 19331914.
מוותיקי חסידי טשירנוביל. היה מבאי ביתו של האדמו"ר ממניסטרישצה, ר' יעקב רבינוביץ. נשא לאשה את מטובה בת איזיק ויניק. בשנת תרצ"ג (1933) עלה לארץ.
שימש חזן בבית הכנסת "יבנה" ו"פועלי צדק" בתל-אביב.
מגיד שיעור בבית הכנסת "סיני" ברמת-גן בהתנדבות.
גזבר "גמילות חסד" שעל-יד בית הכנסת הנ"ל. מפעילי אגודת השוחטים בתל-אביב ושימש זמן מה מזכיר האגודה.
צאצאיו: 4 בנות ובן אחד.
הרב בנימיו זאב בנדיקט
נולד בוינה (אוסטריה) ד' אייר תרע"ג (11.5.1913). לאביו הרב שמואל יוסף בנדיקט (רבה של קהילת החרדים במחוז התשיעי של וינה) ולאמו שרה בת ר' מנחם דונט. קיבל חינוך מסורתי אצל אביו, בישיבת "בית מאיר'' בקראקא אצל ר' מנדל וקסלר ובישיבת החתם סופר בפרשבורג אצל הרב עקיבא סופר והוסמך לרב.
בשנים תרצ"ד-תרצ"ח רב בוינה. תחילה בבית הכנסת ע"ש מונטיפיורי ואח"כ רבה של הקהילה החרדית של העיר הפנימית.
בחדש ניסן תרצ"ט (1939) עלה לארץ. בשנים ת"ש-תש"ג תלמיד האוניברסיטה העברית