היה חבר מועצת עיריית תל-אביב, מטעם רשימת "פועלי ציון" ברשימת דוד בלוך-בלומנפלד.
היה חבר פעיל בהגנה בימי מלחמת הישוב בשלטון המנדט הבריטי, היה פעיל ב"העפלה", בהורדת מעפילים בחופי כפר ויתקין ונתניה, בהעברת נשק וכו'.
פעיל בתנועת העבודה.
נפטר באביחיל, ד' אלול תרצ"ט (19.8.1939).
צאצאיו: יעקב קרול (חבר מועצת כפר אביחיל), חנה ניידיס.
יהושע צרבינסקי
נולד בקיוב (רוסיה) בשנת תר"ס (23.2.1900).
לאביו יהודה צרבינסקי (מנהל בית חרושת לבירה אצל ברוצקי בקיוב) ולאמו רבקה בת מאיר למברגסקי. קיבל חינוך מסורתי, למד עברית בעברית, בי"ס גדול - פוליטכניון על שם אלכסנדר השני בקיוב.
היה חבר באגודת "עת לבנות", "דרור".
היה ממייסדי המכבי והצופים העברים בעירו.
היה מיוזמי גיוס אלף צעירים שרצו לעלות לארץ ולהתגייס לגדוד העברי הראשון, לפני פירוקו.
בשנת 1920 עלה לארץ.
זמן מה עבד כפועל בפרדסים ובנטיעות-בקלנדיה.
ביסוד חברת החשמל ע"י פנחס רוטנברג נתקבל מהראשונים כמשרטט, ומאז הוא עובד כמהנדס בנין.
בשנת 1926 נשא לאשה את טובה בת עזרא גרשפנג. בנותיו: ורדה אשת משה כץ (מהנדס בנין), עזריאלה.
דיבשה ארליך
נולדה בחו"המפ תרמ"ו (1886), בעיירה צ'ולבאסי, בפלך קרים שברוסיה.
לאביה חיים אליהו לויט (מצאצאי הגר"א) ולאמה שרה בת חיים יצחק ארליך (מבני המושבות החקלאיות היהודיות שבפלך חרסון).
קיבלה חינוך מסורתי ולאומי-ציוני בבית הוריה האמידים, וחינוך כללי בפרוגמנסיה המקומית.
בחנוכה תרס"ה (אפריל, 1905) עלתה לארץ.
בר"ח אייר של אותה שנה באה ביפו בברית-הנשואים עם בן-משפחתה המורה-המחנך ואיש-הציבור אשר זליג ארליך (ראה כרך ב', עמוד 946).
לאחר שהייה קצרה ביפו, עברו למושבה רחובות ומשם לכפר-תבור שבגליל. בית ארליך בשתי מושבות אלה היה בימים ההם לשם דבר, בהיותו תמיד בית ועד פתוח לרווחה לפני הפועל והשומר העברי והאכר בןהמושבה. אורח מן החוץ, מנהיג ציוני, שנזדמן לסביבה, מצאו תמיד לנכון לסור לבית זה.
בביתם בכפר תבור נוסד "החורש" (הגרעין הראשון של הסתדרות הפועלים החקלאיים) ובו היו נוהגים לבלות שעות רבות, ולפרקים גם לילות, מראשוני "השו מר", מחלוצי הפועליט העברים במושבה ומאכרי המקום, להשיח את אשר עם לבם, להיוועץ ולקבל הדרכה בכל דבר, בקטן כגדול, כשבעלת הבית משתתפת ערה בשיחה, דואגת לכל מחסוריהם של האורחים ומועדת את החולים שביניהם בחוליים.
שנים אחדות לאחר מבן עקרו לאחר שבעלה נשלח בשליחות חינוכית-ציונית, לביירות שבלבנון ומשם לפיליפופולי (פלובדיב) שבבולגריה. הוטל עליה לנהל במקומות אלה מעין בית קונסול כבוד של ארץ-ישראל, כשחדרי ביתה מלאים יומם ולילה אורחים והיא, כדרכה, קשורה בבל נימי נפשה לכל דבר, שיש לו זיקה לציונות ולארץ-ישראל, בצד היותה צופיה הליכות ביתה ולה ילדים פעוטים. בבית זה נוצר הגרעין הראשון לדוברי עברית בבולגריה. כשהחליטו באחת הוועידות הציוניות ליהודי בולגריה על הקמת גני-ילדים והנהגת לימוד חובה של השפה העברית בהם היא היתה מהגננות העבריות הראשונות, שעבדו בהתנדבות, והיא גם השתתפה. בהצגות במה בעברית. ההצגות עלו יפה והיה בהם משום הפגנת כוח השפה העברית כשפה חיה ומדוברת.
בקיץ תרע"ד (1914), פרק-זמן קצר לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, חזרה עם בני משפחתה לארץ ועברה לגור בירושלים, אך כרוב משפחות העסקנים הציוניים אז עקרו, בגבור פעולות המלחמה - לגליל. כשהחלו הרדיפות ע"י השלטונות התורכיים, עם התגלות פעולות מחתרת "נילי" ובעלה נאסר בחשד-שווא ועונה באכזריות בבתי-הכלא השונים בארץ, בדמשק ובקושטא, ועמד בפני איום של תלייה, יצאה לדמשק יחד עם הגב' חנה בן-טובים מטבריה, והתמסרה שם לעבודה ציבורית למען אסירי ציון, הכלואים בבתי-הבלא וסיפוק כל צרכיהם. בפעולתה זו, יחד עם ה"ה מאיר ספקטור, איש "השומר" ויצחק בן-יעקב מדגניה, להצלת האסירים מצפרני המוות, סיכנה לא אחת את חייה.
ברכה לעצמה מהווה פעולתה הציבורית בטבריה, עם תום מלחמת העולם הראשונה ; היא שימשה יו"ר הוועד המקומי לאגודת נשים עבריות לשיווי זכויות וצירה שלוחה לוועידותיה של אגודה זו, והתנדבה לתעמולה