וכן היה חבר הדירקטוריון של קק"ל וקהי"ס, חבר הועה"פ הציוני, הועד המנהל של הסוכנות ועוד.
עדין הנפש היה ואציל הרוח, בשעת הצורך פעל בצנעה ובעילום שם, הוא התאמץ להמתיק ככל האפשר מרירות לבם של הנצרכים לבריות, וכן נחון בכוח השפעה רב וקסם אישי, בכל מקום שבו התגלעה מחלוקת או חילוקי דעות, בא הטיף, פייס וישר את ההדורים.
בעל מעוף היה. לא הסתפק בקטנות, בכל פעליו היה טבוע חותם ההיקף והגדלות. וכרוב גדלותו וגדולתו כן היתה עניוותו, הצניע לכת, ברח מן הפרסום והתרחק מן הכבוד האישי, עד כמה שלא היה צורך בו לטובת הענין.
החיים לא העניקו לו נחת מרובה. ראה סבל רב, אך הוא קיבל את יסוריו באהבה, בטחונו לא פג, מסירותו לעבודתו לא רפתה וזהר נפשו לא הועם.
במסירותו לפעולות עזרה הציל נפשות רבות. במלחמת העולם הראשונה פדה יהודים רבים מכלא התורכים ביניהם הגאון רבי שמואל חיים הורביץ זצ"ל. בשנת 1918 היה היהודי היחידי (ב"כ הג'וינט) במשלחת האמריקאית לסיוע למזרח הקרוב וא"י, בהנהלתו של הרברט הובר שעלה אח"כ לנשיאות ארה"ב, ע"י משלחת זו הצליח להציל אלפי נפשות מרעב וכליון.
בעת הפרעות ברוסיה הפליגו שבע אניות רוסיות ובהן פליטים יהודים רבים. ביניהם משפחות ויסוצקי, ברודסקי, נידיטש, זלטופולסקי ועוד רבים מחשובי יהודי רוסיה שניסו להמלט על נפשם. האניות פנו לנובורוסיסק, עיר הפורעים, זלאטופולסקי הצליח להגניב לרב טייטלבוים פתק ובו נאמר : "נשלחים אנו לאיזה מקומן של זבחים, חוסה עלינו", מיד השפיע על השלטונות לעכב את הפלגת האניות ולאחר השתדלויות מרובות וסיכון אישי הצליח בעזרת הקונסול האמריקאני בקושטא והגנראל סירוציצט לשחרר את הנוסעים ולדאוג לסידורם.
רחש חיבה מיוחדת למוסדות התורה ולומדיה. למענם פעל ועמל ללא ליאות ומיטב שנותיו ומאמציו הקדיש להם. עם תום מלחמת העולם הראשונה, כשמצב הישיבות ברחבי העולם היה בכל רע, ורבות מהן עמדו על סף התמוטטות גמורה, נשלחו באמצעותו מליוני דולארים למוסדות התורה בכל תפוצות ישראל. קשור היה למלאכת קודש זו בכל נימי נפשו ובשעות חמורות נדב אף חלק מהונו הפרטי. נטש את עסקיו ומשפחתו ויצא לסובב ברחבי העולם, ביקר אצל גדולי ישראל ובישיבות והתאמץ לעמוד באופן אישי על מצב הישיבות וצרכי הנזקקים.
פעם כתב ל"חפץ חיים" זיע"א, כי הוא עומד להפסיק בפעולותיו מכיון שחפצו להתפנות ללימוד התורה. ה"חפץ חיים" מנעו מלהפסיק במלאכת הקודש. והוא כתב לו בין השאר: "המשך, הלואי שיהיה חלקי בחלקך". ואמנם מאז המשיך במשנה מרץ. אכן, יפה הלם אותו התואר, שבו כונה בפי גדולי ישראל "אבי הישיבות".
תשומת לב מיוחדת הפנה לתורת א"י וישובה, ב-1948, כשנודע לו כי בהנהלת הג'וינט דנים על קיצוצים בתקציב המוקדש לא"י וישיבותיה, ירד מערש דווי והשתתף באספת הג'וינט, למרות חוליו האנוש והתראת הרופא, הוא עלה על דוכן הנואמים וכאחרון ממיסדי הג'וינט שנשארו בחיים סיפר לנוכחים על המטרות שהציב לעצמו הג'וינט עם היווסדו והסביר לנוכחים את חשיבותה העילאית של א"י וחיוניותה של התורה ובפרט - תורת ציון. קולו היה רפה וחלוש, אך דבריו השפיעו והצעת הקיצוצים נכשלה. כן סייע הרבה לישוב א"י, יסד את "בנק ההלואות" ונתן ידו ליסוד "הדסה" והרחבתה באותן השנים שקבלה את מחצית תקציבה מהג'וינט. ב-1923 השיג בשביל מר דיזנגוף שביקר אז בארה''ב לשם רכישת מלוה לת"א, את מטרת חפצו. מר דיזנגוף כבר עמד לחזור בידים ריקות, אך הרב טייטלבוים ז"ל הצליח למכור את רוב המניות למר ריטשרדס , נשיא ה"כטייט בנק".
בשנת 1933 חזר לארץ.
נפטר בירושלים, בג' אלול תש"י (16.8.1950).
צאצאיו: רחל לאה, שמואל ליב, פנינה, ברוך, נחום, ישראל, דינה, דבורה אשת הרב דוד נשר, מרדכי, שמחה, יוכבד אשת יוסף זרצקי.
ברוך דב קרול
נולד בקריוקוב (ע"י קרמנצ'יג, מעבר לדניפר), פלך פולטאבה-אוקראינה, בשנת תרט"ו (1855).
לאביו אברהם יהודה קרול (מצאצאי ר' ליפמן הלר , בעל תוספות יום טוב) ולאמו פסיה לבית בסקין. קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה.
עסק במסחר עצים והקים תעשיה.
ממיסדי תנועת חובבי ציון באודיסה והמורשה לתנועה זו ולקהק''ל באיזורו.
במשך 30 שנה היה ראש הקהלה.
הקים בית כנסת חב"ד ופעיל בבל תנועות עזרה למוסדות השונים.