ב-1905 נשא לאשת את צפורה (פייגה) בת אליהו גליקמן והתישב בטאטארבונאר שבבסרביה (שם נפטרה רעיתו בספטמבר 1931 והיא בת 49).
עבד כרוקחות ואח"כ בהוראה, ניהל בית-ספר עברי והעמיד תלמידים מסורים לשאיפות האומה, וכמה מהם אף עלו ותפסו מקום בחיי ארצנו.
היה פעיל בחיי הציבור היהודי בעירו, ממיסדי ועד הקהילה ומוסדות לתרבות והשכלה וסעד ועזרה עצמית (קופת-מלווה) ונציג עירו בכינוסים הארציים של ציוני בסראביה.
כתב בקביעות ב"אונזער צייט" וב"בסאראבסקאיה סלובו" (קישינוב), "נאשא ריץ'" (רוסית, בוקארשט), "זאריא" ("השחר" - עתון ציוני ברוסית בחארבין שבמנדז'וריה), ובעוד עתונים באידית ובלועזית. כן הוציא ב-1907 קובץ מסיפוריו ברוסית בשם "בסאראבסקיאי עסקיזי" (סיפורי בסראביה") וכתב נובילות וסיפורים בעתונים בחו"ל.
ב-1934 עלה לארץ בחלוץ המשפחה (שלושת ילדיו באו בעקבותיו). נשא בסבלנות את קשיי הסידור שבגלל גילו. עבד שנים מספר בהוצאת הירחון "מאזנים" של אגודת הסופרים ובהפצת ספרי הוצאת שטיבל והיה ממקורביו ומזכירו של המשורר יעקב פיכמן. בעונות הקטיף היה יוצא לעבודה בפרדסי מקוה ישראל, בדי לקיים מצוות עבודה בארץ בגופו ולחיות מיגיע כפיו. היה כתב קבוע מהארץ לעתונים אידיים ולועזיים בחו"ל, ובתיאור החיים והמציאות כמות שהם, אבל בהגשה ציונית נאמנה, הכשיר את הקוראים להסתגל לחיי הארץ בלי אכזבות ובלי ריטונים.
נפטר בירושלים, י"א טבת תרצ"ח (15.12.1937).
צאצאיו: יוכבד ז"ל (נפטרה בגיל צעיר ב-1932), יוסף (חיפה), שושנה אשת קארול שבתאי (נתניה), ריבה אשת שפטל צוקרמן (חברים בקבוצת חולדה).
ישראל-שמואל וואלר
נולד כ"ד טבת תרע"ד (22.1.1914) באחוזת סבו לובצ'ה שבמזרח גליציה (אז באוסטריה).
לאביו משה-יהושע (סוחר) ולאמו אסתר בת אריה שטורמלאוף. אחרי שנות-חיים ראשונות עם המשפחה בתור פליטימלחמה בחלקה המערבי של הממלכה האוסטרית, חזר עם המשפחה לטארנופול. שם עבר את שלבי החינוך בבית-הספר העממי והתיכון. היה פעיל בארגון "השחר" של הגימנזיסטים הציוניים, שהתאחד אח"כ עם תנועתהצופים החלוצית "הנוער הציוני" והיה מטובי פעיליה, ואחרי גמר הלימודים התיכוניים בשנת 1933 יצא להכשרה חלוצית.
ב-1935 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ הנוער הציוני במגדיאל, עבד בפרדסי השרון ונשלח בין ראשוני הפועלים לעבודה בהכשרת הקרקע ליסוד בפר עציון בהרי חברון. עם פרוץ המהומות הערביות ב-1936 הצטרף להגנה, ובמלחמת הקוממיות מילא תפקידים חשובים בשרותו בצה''ל, ולמרות גילו ממשיך לשרת בו בהתנדבות בחיל המילואים.
ב-1938 עבר מקיבוץ מגדיאל לקיבוץ תל-יצחק, שהיה אז בעמק זבולון.
ב-1939 נשא לאשה את איטקה בת צבי וביילה וואכסברגר. ב-1940 התישב בנתניה, עבד בתעשית היהלומים ואח"כ נתמנה בלשכת העבודה הכללית. התמסר לפעילות בתנועת העובד הציוני והמפלגה הפרוגרסיבית, ובתחומי תפקידו הרשמי שקד על סידורי תעסוקה ופרנסה לעולי שארית הפליטה, והיה פעיל במיוחד בפעולות "הועד המאוחד לעזרת יהודי פולין", במגבית ההתגייסות וההצלה ויתר המוסדות והמפעלים הלאומיים. ממשיך בפעלותו במפלגה הליברלית כחבר הנהלת מוסדותיה המקומיים והנהלתה הארצות.
לפני למעלה מ-8 שנים נבחר למועצת העיר נתניה, שימש יו"ר בועדות עירוניות חשובות, ובאחרונה נבחר לסגן ראש העיר והועמד בראש עניני פיתוח העיר לעבודותיה הציבוריות.
צאצאיו: צבי, אסתר.
שלמה מרץ (מרקוביץ)
נולד בשנת תרע''ב (18.10.1911) בצ'נסטוכוב שבפולין.
לאביו יעקב (מורה לעברית בגימנסיה בצ'נסטוכוב) ולאמו רודה בת מנדל שאניק. במוצאי מלחמת-העולם (1919) עברה המשפחה לברלין. שם למד שלמה בבית-הספר היהודי ואח"כ בגימנסיה עד לגמר.
ב-1926 השתתף עם הוריו בביקור בארץ. בנעוריו חיבר שני מחזות, שהוצגו על ירי להקת חובבים בתיאטרון היהודי בברלין. כתב מאמרים ובעתונות הציונית המקומית ובעתון היהודי הווינאי "אידישע שטימא". בציונות הלך בדרך אביו, הצטרף לתנועת הצה"ר והיה ממיסדי קו בית"ר בברלין ומפקדו.
ב-1935 נשא לאשה את שושנה בת מנדיל לוין מריגה, שלמדה אז בברלין.