כמנהל עבודה בבניית תחנת הכוח בחיפה, עד שב-1955 יצא לפנסיה, - ואחרי נשואיו בזיווג שני עבר לדור בגבעתיים.
צאצאיו מאשתו הראשונה : יעקב, יפה אשת נחמיה רינג, חנן ז"ל (נפל ביום י' אדר ב' תש"ח (21.3.1948) בין השבעה, שהלכו לעזרת צפת הנצורה).
יצחק פולני (פולנא)
נולד בשנת תרל"ח (1878) ברסליטובסק שברוסיהפולין.
לאביו ר' עזריאל אשר ולאמו ויכנא .
בילדותו ובנערותו נתחנך בבריסק בלימודי היהדות. מחמת צוק העיתים החליט אביו להגר לאמריקה, אך מתוך דביקות בחיי יהדות שרשית החליף את מגמתו, וב-1894 עלה עם כל בני ביתו לארץ, על מנת להתנחל על הקרקע. לשם כך התישב תחילה ברחובות ועבד כשכיר כדי להתאמן בעבודה חקלאית. אך בראותו שבחקלאות קשה לשמור את השבת כהלכתה, עלה לירושלים וניסה את מזלו במסחר, ובסוף נתקבל לעבודה בשרות בית הדין של העדה האשכנזית. הצטיין כבעל תפילה מנעים-זמר ובניו ליווהו בזמרה בעברו לפני התיבה בחגים.
שקד על עתידם החמרי של בניו ללמדם מלאכה. שני הבנים הגדולים למדו נגרות, ויצחק התחיל ללמוד כובענות ואח''כ מצא את מקומו בחייטות, ובערבים היה קובע עתים לתורה בבית-המדרש.
ב-1898 נשא לאשה את בת-שבע בת ר' דוד גרובר , דור שביעי בארץ, שהתיחסה על משפחת ר' ישראל משקלוב , תלמיד הגר"א, מאבות עלית האשכנזים-הפרושים (גילתה אומץ נדיר בכל פגעי החיים, צעירה ברוחה ואהובה מאד על ילדיה, נכדיה וניניה וכל מכיריה עד שנפטרה בביתה, כ"ב טבת תשכ"ב).
נשתבח באומנותו והגיע בה למילוי תפקיד "היסטורי".
כשביקר הרצל ב-1898 בארץ ועמד להתיצב לפני הקיסר וילהלם בירושלים, נקרא ר' יצחק כמומחה לבדוק את תלבשתו מבחינת הכושר להופעה לפני המלך כשראה הרצל בידו מברשת, שצבע השערות שבאמצעה מראה את השם "ציון", העיר על כך בהתרגשות רבה לישראל זנגוויל , שהיה מבני-לויתו במסע, וכיבד את ר' יצחק בסיגרה משלו, השמורה עד היום במשפחה.
מטעמי בריאות ירד ב-1908 להתישב עם משפחתו בנוה שלום שביפו, ובשותפות עם שמואל אמזליג פתח חנות להלבשת גברים ביפו.
נתפרסם במהרה כחייט אמן וכל גדולי השלטון הטורקי שבעיר ובמחוז היו מזמינים מלבושיהם אצלו, בדרך זו נעשה מקורב גם לחסן בק, מפקד העיר בראשית מלחמת העולם הראשונה, שהתיחס באמון רב אל "חווג'ה איסחק" (כך נקרא בערבית), והשתמש בו כמתורגמן למכתבי תלונה והלשנה אנונימיים שנשלחו אליו בעברית וגם פיטפט לו את תכניותיו "לעשות שפטים" ב"בוגדים הציוניים". ור' יצחק בעבודת התירגום טישטש את ערך כתבי-השיטנה וגילה למעונינים את המתרקם נגדם, למען ידעו להתכונן כראוי לביקורי הבולשת. בזמן גירוש "נתיני האויב", שגם הוא היה אחד מהם, אירגן את מכריו וכולם קיבלו נתינות עותומנית, לבל יוכרחו לעזוב את הארץ. וכשנלקח בין 35 החייטים היהודים לעבוד בשביל הצבא תחת פיקוחו של חסן בק , והבק סירב לתת להם חופשה לחגים, הצליח ר' יצחק בהשפעה ישירה עליו ובהפעלת החכםבאשי ומאיר דיזנגוף להשיג את החופשה.
עוד לפני המלחמה היה ממיסדי ארגון מרכז בעלי מלאכה, פעיל כמזכירו, בעבודת התרבות של החוג הדרמטי, בתפילה ובזמרה - והכל בהתנדבות. בשנות המלחמה, כשגברה ההסתה נגד היהודים בין ערביי יפו, פעל באירגון תושבי נוה שלום להתגוננות. ובשעת הגירוש מיפו ותל-אביב, בערב פסח תרע"ז (1917), כשחברי מרכז בעלי מלאכה יצאו את העיר במאורגן, לקח ר' יצחק את כנורו, ומעל גבי עגלה עמוסה צרורות וילדים עודד את רוח המגורשים בנגינת התקוה. גם במחנה המהגרים בכפר סבא היה פעיל בעזרה ובעידוד הרוחות, ביחוד בפעולות תרבות.
כשחזר אחרי המלחמה, פתח חנות מכולת ברחוב ברנט שבנוה שלום וחזר למנהגו לכנס בערבים בביתו שכנים וידידים, יחד עם בניו, וללמדם משנה וגמרא והלכה, ולעבור לפני התיבה בבית-הכנסת סוכת שלום.
ב-1925 התישב בין הראשונים בשכונת מונטיפיורי, שם מילא תפקיד כמוכתר השכונה, פעל למען בנין בית הכנסת והקדיש לכך את הכנסותיו מהמוכתרות, ובו שימש כחזן מתנדב עד סוף ימיו. כן פעל בכל צרכי הציבור בשכונה, וביחוד באיסוף עזרה לפסח ("קמחא דפסחא") לנצרכים, וניהל בהתנדבות את מזכירות "לינת הצדק", ומהכנסתו משכר-דירה, שהיה מקור פרנסתו בשנותיו האחרונות, היתה ידו פתוחה לצדקה ולצרכי ציבור.
נפטר בשכונת מונטיפיורי ת"א, כ"ו אב תש"ג (27.8.1943).
צאצאיו: אלהו (מראשוני השוטרים בתל-אביב),