(המכונה "צוף דבש" שהתחיל את ישוב המערבים בירושלים, על ידי בנין בתים לנצרכים. ועל שמו קראו רחוב. בנה להם בתי כנסת ובתי תלמוד תורה, וסידר את הנהגת העדה המערבית כאחת העדות המסודרות שבארץ. דודה, אח-אמה היה הרב רפאל אהרון בן שמעון , שהיה רבה הראשי של קהיר במצרים, בה כיהן כ-35 שנה, וכאשר הקציבה לו העדה היהודית בקהיר פנסיה, עלה לארץ ישראל, קנה בית ברחוב אלנבי מול בית הכנסת הגדול והתישב בו ישיבת קבע. בבית הרב בן שמעון היו משרדי בית-המשפט הממשלתי ואחר מכן משרדי ועד הקהילה העברית של יפו ות"א והרבנות הראשית למחוז יפו ות''א. הרב בן שמעון קיים בית כנסת ליהודים ספרדים בדירתו. חיבר את הספרים "נהר מצרים", "טוב מצרים", "הליכות גטין" ועוד).
למדה בבית-הספר "אוילינה די רוטשילד", בית-הספר כי"ח (אליאנס) ומשם לבית-הספר לאחיות.
את הנטיה לעבודה סוציאלית וציבורית, קיבלה מדודתה אחות-אמה דליסיה לבית בן-שמעון, אשת הרב רבי יוסף קרויז , מזכיר כולל הונגריה, שהיתה ממנהלות "עזרת נשים" בירושלים, ממנה למדה. עוד בצעירותה התבלטה כעובדת סוציאלית ובדרכה הלכה.
בימי מלחמת העולם הראשונה, התנדבה לעבודות הסיוע שנעשו בירושלים מטעם ועד הסיוע ליהודי אמריקה. ביקרה בבתי הנצרכים, חקרה במצב הסוציאלי של המשפחות ומסרה תוצאותיה למשרד הסיוע המרכזי, שלפיהן הגיש את העזרה הדרושה.
נישאה לדוד עטיה, (סוחר במנופקטורה, מהפירמא: "דניאל עטיה ובניו", בתל-אביב-יפו).
אחר נשואיה עם השתקעותה בתל-אביב, העבירה את פעילותה למקום מגוריה החדש הודות לבעלה שאיפשר לה זאת.
ראשית פעילותה הציבורית בתל-אביב היתה ב"עזרת נשים" שבראשה עמדו הגברות צפורה פייגה ליבונטין ואסתר אברביה .
כשנוסדה הסתדרות נשים ציוניות "ויצו" נעשתה פעילה גם בה.
פעילה גם במוסדות החסד: "אגודת עזרת-יתומים" ואגודת "תומכי-חולים", בהגשת עזרה ליתומים ולחולים זקוקים (פרופ' מכס מרכוס , רבאי וד"ר ראובן מאיר ועוד הגישו עזרתם לפי בקשתה בלי תמורה).
הצטרפה לארגון נשים ספרדיות, שבראשו עומדת גב' שרה בנבנשתי , שיצר קרן לתרבות, לעזור לנערים עניים להמשיך לימודיהם בבתי-ספר תיכוניים.
ביתה משמש מעין משרד לעבודה סוציאלית, שכל קשה ומר נפש אליה בצר לו; מכתתת רגליה יום יום במוסדות העזרה הסוציאלית, כדי לשמש לפה לאומללים וכן למוסדות הציבוריים, בסידור זקנים בבתי מושב זקנים, בסידור קורת-גן למחוסרי שכון ; בסידור יתומים בבתי יתומים בסידור חולים בבתי חולים וכו'.
יום יום אפשר לראותה הולכת לשם עשית צדקה וחסד. אינה חוסכת ממנה כל עמל וטירחה כדי לעזור לנפגעי הגורל. בהיותה מחוננת בלב טוב וברגשי רחמים.
עזים שנפשה חדורה בהם, היא משמשת אם טובה למדוכאים.
כשבית מושב זקנים של הספרדים בירושלים, נפגע על ידי אוירון האויב, במלחמת השחרור שלנו והבנין ובעיקר המדרגות סבלו מהרס, נחלצה לבקשת המוסד והרב עוזיאל זצ''ל הרב הראשי לת"א (אז) לפעולה מהירה, יחד עם חברותיה ואספה סכומים להקמת ההריסות.
כשיצא צו פינוי על תושבי שכונת ברנר והמשטרה הבריטית הרסה את הצריפים, העבירה לביתה שתי משפחות שהתגוררו אצלה עד שסידרה אותן בעזרת המחלקה לעבודה סוציאלית של עירית ת"א.
משמשת לפה לנשים עשוקות החיים המתדיינות עם בעליהן ברבנות, ובהצלת ילדים שהוריהם נפרדו משיני המסיון. לא אחת משכנה תבשיטיה ועוד כדי לעזור בשיקום נצרכים.
צאצאיה: עליזה (אלמנת שלמה בן-טובי (שהיה קצין, נפל במלחמת השחרור); רבקה אשת אליהו עמיאל (בבנק לדיסקונט) ; דניאל (רואה חשבון מוסמך. נשוי לגב' רות בת אלישע מטלון ).
יוסף רייזיס
נולד בפולטאבה (אוקראינה, רוסיה), כ''ו טבת תרל''ג (1873).
לאביו מיכאל ברוך רייזיס ולאמו דבורה בת אליהו רעזיצע. קיבל חינוך מסורתי וכללי.
בשנת תרמ"ט (1889) עלה עם משפחתו לארץ.
המשיך ללמוד תורה בתלמוד תורה שערי תורה בנוהשלום ביפו.
בשנת תר"ן (1890) נשא לאשה את עלקה מרים בת יחיאל אביגדור שמרלינג (ראה כרך ג' עמוד 1290) בן ר' חיים שמואל שמרלינג (מעסקני יפו הראשונים. ראה כרך א', עמוד 99). נפטרה ברמת-גן, ה' אלול תש"ט (30.8.1949).
היה מנהל בחברת הטאבק התורכי (רג'י) ביפו.
בשנת תרס''ב (1902) נסע למלברן (אוסטרליה) וחזר לארץ בשנת תר"ע (1910).