בגמר המלחמה (1918) היה ממיסדי הספריה "לעם ציון" בוינה (בין 5 החברים המיסדים: יו"ר הרב לייבל טובס (דודו של הרב הראשי צבי טובס מציריך), הרב ד"ר שמעון פדרבוש ועוד.
עם חידוש הסתדרות "המזרחי" בוינה בגמר המלחמה, נבחר לחבר הועד הפועל. והיה פעיל בכל שטחי הפעולה הציונית.
עסק במסחר יינות בסיטונות.
בשנת 1925 נבחר לציר בועידה הלאומית של המזרחי והפועל המזרחי בוינה, וכן בועדות השונות של המזרחי בארץ ובחו"ל.
בשנת 1934 חיסל את עסקיו בוינה ועלה לארץ.
בפרוץ המאורעות (1936) נשאר מחוסר עבודה ופרנסה. קיבל הצעת המרכז הארצי של המזרחי, באירגון חברי המפלגה בת"א ובגבית מסי החברים.
בשנת 1944 התפטר ועבר לעבוד בחנות מכולת בשכונת מונטיפיורי בת"א. באותה שנה היה ממיסדי שיכון מזרחי ברמת-גן.
בשנת 1948 עבר לגור בשיכון מזרחי ופתח שם חנות מכולת. שם הניח יסוד בין 12 המשפחות הראשונות בשיכון, ביסוד סניף להמזרחי. לקח חלק בארגון תנועת המזרחי בגוש דן (רמת-גן ובני-ברק ושכונותיה).
בניו: אלכסנדר אליהו, יצחק.
צפורה (פאני) בלנק
נולדה בכסלו תרס"ח (28.12.1908) בעיר סיקורון בבסרביה.
לאביה ישעיהו וקסלר (סוכן ברכבת, חובב ציון נלהב) ולאמה בתיה (עסקנית ציבורית חשובה, שנתפרסמה במעשי חסד וצדקה (ראה כרך שלישי עמוד 1450).
מאביה ירשה את אהבתה העזה לציון ומאמה העסקנית את הנטיה לעזור לזולת. כאמה כן היא התמסרה בכל חום לבה לעבודה סוציאלית שלא על מנת לקבל פרס.
בהיותה בת 5 היגרה עם הוריה לבראזיל והתישבו בריו-די-ז'ינרו, בה שהו שש עשרה שנה.
שם נישאה לצעיר מהחלוץ-הציוני, אהרן בלנק (צלם-אמנותי).
כבר בגיל 11 עזרה פאני ליד אמה בעבודות הסעד. כשיסדה אמה בבראזיל את "התאחדות נשים יהודיות", שמטרתה היתה לעזור לפליטים היהודים שברחו מרוסיה הצארית, מילאה הילדה פאני תפקיד נכבד בהסתדרות זו. היא היתה מופיעה בנשפים ובמסיבות בשירה ובדקלום, שהכנסותיהם היו קודש לעזרה לפליטים.
הפליטים היו מגיעים בעירום ובחוסר כל, והיה צריך באמצעים רבים כדי לעזור להם בלבוש, במזון ובדיור ראשוני. לכך התמסרו האם בתיה ובתה פאני.
מתוך מגמה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בשדה הטיפול הרפואי, למדה את מקצוע אחות רחמניה, ובהיותה מוסמכת כאחות, עלתה בשנת 1927 עם הוריה ובעלה לארץ, והתישבו בשכונת מונטיפיורי, כשזו היתה בראשית יסודה, רחוקה מהעיר ותנאי החיים בה היום קשים. כאן התגלתה באישיות מרכזית בעבודות הסעד. הצטרפה לשורות ההגנה, ובאחות מוסמכת היא מגישה טיפול רפואי על כל סוגיו לנפגעי המאורעות.
כששכונת מונטיפיורי נמצאה במצור, מוקפת פרדסי הגרמנים של שרונה, והערבים ירו מהם על השכונה בלילות, עשתה לילות כימים בתחנת ההצלה במקום.
בשנים ששכונת מונטיפיורי, סבלה מהשטפונות, עסקה בהגשת עזרה בלבוש ובמזון למשפחות מנפגעי השטפונות שרוכזו במועדון "ויצ"ו" במקום.
את עבודתה כאחות החלה אצל ד"ר גלילי, רופא ילדים, בטיפול בילדים חולים. נהגה לשבת ליד מטות חולים נצרכים לילות שלמים ללא קבלת שכר.
כשפתחה המחלקה לעזרה סוציאלית בועד הקהילה העברית של יפו ות"א, שמנהלה היה המשורר יעקב רימון, מרפאה בהנהלתו של ד"ר יעקב פרנד, עבדה במרפאה זו בהתנדבות, בהגשת טיפול רפואי חינם לחולים עניים. כן עזרה בהתנדבות ליד ד"ר צבי גליקר, רופא ועד הקהילה, בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב, בזריקות, במסג'ים, בתחבושות וכו' בחינם לחולים נצרכים.
בתקופת לוחמי המחתרת נגד המשעבד הבריטי, עבדה ללא לאות, בהגשת טיפולים רפואיים ללוחמים הפצועים