סירב למסור את העבודות לאחר אלא ל"יבנה המקדש" שהעריך אותו) וכן עבודות הנגרות בבתים שנבנו בשכונת "שערי-חסד", בית החולים "בקור חולים" החדש וכו'.
בהיותו עסקן ציבורי, דבק בשלוש מצוות שדבק בהן בכל לבו והן: הכנסת-כלה, ביקור חולים והלוויית המת. היה זה מן הדברים הידועים בירושלים, שזוגות צעירים העומדים להתחתן והם מחוסרי אמצעים. פונים ל"יבנה המקדש". הוא היה לא רק מתרים אלא תורם הרבה מרווחיו למטרות צדקה. היה מרבה בעשיית חסד בגופו ובממונו. היה מופלא במעשיו הטובים המרובים ונתרקמו עליו מעשיות רבות על אישיותו הנפלאה. שמחת עשיית החסד אצלו, בעזרו לנצרכים, לא היה לה גבול. היה עוזר להם עד כדי הקרבה עצמית.
לדוגמא מעשה אחד מני רבים: בליל שבת בהיותו בבית הכנסת בירושלים, ראה פנים חדשות. הוא ניגש אל האיש ונודע לו מתוך שיחה עמו והתעניינות בו, שהוא עולה חדש, מחוסר דירה ונמצא ארעית בהכנסת-אורחים ומיד אחר התפילה העביר את האיש ואשתו שהיתה בהריון אל ביתו, השכיב ילדיו על הרצפה ואת האורחים במיטותיהם. ביום ראשון בבוקר השיג להם דירה ופירק את מיטתו ומיטת אשתו והעבירן אל חדר העולים החדשים והוא ואשתו ישנו על הרצפה.
על פי בקשת האדמו"ר מגור והמנוח ד''ר ולאך, מנהל בית החולים "שערי-צדק" נענה וקיבל עליו לאפות מצות שמורה בעבור החרדים ומצות מיוחדות לחולים בביה"ח "שערי-צדק".
היה בעל תפילה ועבר לפני התיבה גם בימים הנוראים שלא על מנת לקבל פרס.
פעם בראש השנה באו הודיעו לו, כשהוא עומד לפני התיבה, בבית הכנסת של בעלי-המלאכה במאה שערים, שברחוב עוברים כמרים וקבוצת ילדים וביניהם ילד יהודי שהיה יתום מאב ואם והוא מובל למיסיון. מיד עזב "יבנה המקדש" את העמוד ומיהר יחד עם אביו ר' ברוך צבי ויחדיו חטפו את הילד היהודי והעבירוהו לבית היתומים דיסקין. במאבקם עם הכמרים, שיבר אחד הכמרים את אצבעות ידו השמאלית של האב. היה זה מעשה נועז שנתפרסם בכל רחבי הארץ והיו לו הדים רבים בעתונות. הכמרים פנו לשלטון התורכי, ועד הקונסול הבריטי בירושלים הגיעו, וזה התערב ודרש את החזרת הילד, אך הרב זוננפלד הגן בחרוף נפש על החוטפים ועל הילד, והוא היה תקיף בעמדתו והילד נשאר בבית היתומים דיסקין.
בשנות חייו האחרונות, סגר את הנגריה וישב ולמד בלילות בבית הכנסת הגדול בבית ישראל הישנה, במחיצתו של הרב שולמן שהספידו. וביום - בבית הכנסת הגדול במאה שערים. בשנותיו אלו שימש "רופא" וטיפל באנשים מחוסרי אמצעים שנקעו רגל או יד, שלא על מנת לקבל פרס. הדבר נתפרסם ורבים פנו אליו ביום ובלילה מכל רחבי-הארץ.
כשהיה זקן וחלש, ובני ביתו תבעו ממנו שיחדל מלקבל חולים, היה ממשיך לרפא אותם בחשאי, היה מקבל את כתובותיהם והיה מכתת רגליו מבית לבית כדי להקל על יסורי החולים ולהחזיר את הרגל או היד שנקעו למקומם. כשהיה יוצא מהבית לערוך תיקון חצות בבית הכנסת, ופגשוהו אנשים בדרכו וסיפרו לו על מקרה של נקע ועל יסוריו של האדם שנפגע, היה הולך ראשונה לבית החולה, באמרו ששחרור חולה מיסוריו קודם לבית-כנסת.
נפטר בירושלים ביום ה' אדר תשכ"ג (1.3.63).
צאצאיו (שלושה שנשארו מתוך 11 ילדים): שבתי (נשוי לדבורה כהן. פקיד בהסתדרות העובדים במגדיאל), מרים אלמנת אלתר גופשטיין (שנפל במלחמת השחרור), אריה.
ד"ר זאב (הרמן) מאיר
נולד בועזעל (גרמניה), כ"ג אב תרס"ג (16.8.1908). לאביו סלי מאיר (נצר למשפחה ספרדית ידועה) ולאמו יוהנה בת לייס לוינברג. קיבל חינוך בבית-ספר תיכון בוועזעל, ורפואה למד באוניברסיטאות: בון, קלן והיידלברג (בגרמניה) וקיבל תואר של רופא.
היה פעיל בארגון הסטודנטים והנוער היהודי בגרמניה.
עלה לארץ ב-8 למאי 1933.
עבד בתור רופא עוזר בקיבוץ "תל-יוסף".
מהראשון לאוגוסט 1934 רופא הילדים הראשון בבניברק.
חבר המועצה הרפואית באיזור רמת-גן.
בשנת 1940 נשא לאשה את גסה לבית זינבורג. ביום 23.4.1946 הגיש עזרה רפואית ראשונה ל"עולה הגרדום" דוב גרונר (הי"ד) חבר אצ"ל שפרץ עם חבריו למשטרת רמת-גן ונטלו משם נשק. גרונר נשאר מוטל פצוע קשה ליד גדות התייל. הקצין הבריטי רצה להעבירו לבית החולים הממשלתי ביפו, שם שרתו רופאים ערבים. ד"ר מאיר הצליח להשפיע על הקצין שיעבירו אותו ל"הדסה" בת"א בלוויית משמר שוטרים מזויין (ראה כרך ז', עמוד 2842).