בשבי ועול הפרנסה הוטל על שכמי האם שעבדה קשה הילדים גדלו בעוני ומחסור.
עם שובו של אביו מהשבי לא שופר המצב החומרי בבית. כי נקטף בדמי ימיו ומשה הבן נאלץ ללמוד מקצוע הצבעות כדי לפרנס את המשפחה. כאשר גדלו אחיו, יצא הוא להכשרה בקיבוץ "שחל" של החלוץ המזרחי בלויביץ, בו שימש כמזכיר במשך 3 שנים, והיה הרוח החיה בו. גוייס לעבודה ציבורית מטעם משרד העלייה בוורשה. מלחמת העולם השניה שמה לאל את תקוותו לעלות לארץ. בני משפחתו חוסלו והוא נלקח לעבודות בראדום בטעינת פצצות על אווירונים שנועדו להפציץ וורשה. הצליח לברוח משם וחזר לעירו זוואלין. נלקח לעבודה בכבישים אצל החברה שולץ עד להקמת הגיטו בשנת 1941. בגיטו הוצמד למשטרה בתור צבעי והורשה גם לצאת מהגיטו. עם חיסול הגיטו בשנת 1942 הועבר לבית חרושת לתעשיית נשק ביסקרזשיסק-קמינני, שם עבד ע"י תנור ההיתוך, בתנאים סניטריים איומים. בשנת 1944 עם התקרבות הרוסים נשלח לעבודה בסוליוב ע"י פיוטרקוב, ומשם נשלח לגרמניה למחנות בוכנואלד ושליבן. במאי 1945 שוחרר ע"י הפולנים שבאו עם הצבא האדום. עבר לגרמניה, צ'כיה ואיטליה בחיפושיו אחר קרובים, ומשם עבר לצרפת והגיע לאחותו שישבה שם עוד מלפני המלחמה. עד מהרה התאושש והתחיל בעבודה ציבורית, הצלת ילדים מידי המיסיון, טיפול בניצולי השואה, ובראש וראשונה חשב על הוצאת עתון, שמטרתו - ליכוד האודים המוצלים והתוויית דרך בחיים, דרך תורך ועבודה, צירף אליו את ד"ר דוד בירנבוים ומאיר גולדברג והוציאו את השבועון "אונזער וועג", שהפך להיות לבטאון התנועה, לא רק בצרפת אלא באירופה כולה.
היה מרכז "השומר הדתי" ועמד בראשו במשך 13 שנה (עד פרוץ מלחמת העולם השניה).
היה עורך "אונזער וועג" בפריז.
בשנת 1947 עלה לארץ.
בשנת תש"ח (1948) נשא לאשה את שרה בת אברהם פינקל. בשנת 1949 נלקח לשירות סדיר בצה"ל, ושירת בו שנתיים, ושנה בצבא הקבע, בתור סמל פיקוח מטעם הרבנות הראשית.
עם שחרורו מצה"ל (1952) נתקבל לעבוד במשרד הדתות, במחלקה ליישובי-עולים.
כאן ניתנה לו הזדמנות לפעולה ענפה ביישובים בהם היה מופיע לא רק בתפקיד, אלא גם כעסקן ומטיף לרעיון תורה ועבודה.
המשיר לפרסם מאמרים בשבועון "אונזער וועג" בפריס, שהיה ילד טיפוחיו ותיאר במאמריו מהווי הארץ. גם בעתון "הצופה" פירסם מאמרים ותיאורים מהווי הדת ביישובי העולים.
נפטר בפתח-תקוה, כ"ח תמוז, תש"ך (23.7.1960).
בנו: אברהם שזיפי.
ר' ישראל לוין (לעווי)
נולד בירושלים (דור שלישי בירושלים) בשנת תרכ"ז (1867).
לאביו ר' מרדכי לעווי בן הרב ליב לעווי (אב בית דין וראש המקובלים בישיבת "בית-אל" בירושלים, בן הרב הגאון רבי אברהם זצ"ל, צאצאי משפחת רבי צבי, הרב דפיורדא, שהיה חסנא דבי נשיאה הגאון רבי רפאל הכהן המבורגר הידוע).
קיבל חינוך מסורתי בישיבות בירושלים העתיקה. לא הסכים לקבל תואר רבנות.
נשא לאשה את צירל לבית שורק. עסק במסחר. בשנת תרנ"ו (1896) הרחיב את מסחרו באתרוגי א"י לאירופה.
דאג להמציא עבודה לאנשי ירושלים. יסד בית חרושת לסוכריות.
היה מראשי עדת כולל ווארשה והיה מבוני "בתיווארשה" בירושלים.
ממייסדי בית היתומות (יחד עם ר' בצלאל ברנשטיין ור' אהרן אטינגר. בשנת תרע"ו (1916) נבחר להנהלת "מושב זקנים המאוחד" יחד עם העסקנים: ה"ה ישראל דב פרומקין (ה"חבצלת" - ראה כרך א', עמוד 489), יחיאל מיכל פינס (ראש הבילויי"ם. ראה כרך ב', עמוד 562) ויצחק אייזיק בן-טובים (ראה כרך ב', עמוד 595).
הצטיין כחזן בעל קול נעים והלהיב את הלבבות בזמרתו ובתפילתו.
יד ושם לו בכל דבר טוב ומועיל לבניין הארץ. היה עסקן ציבורי מובהק.
נפטר בירושלים בחודש סיון תרצ"א (1931).
צאצאיו: אברהם ז"ל, הרב זלמן ז"ל, יעקב ליב, נחמה אשת ברוך פרלמן, מרדכי (ראה בכרך זה), צבי (הרשל) ז"ל, מלכה רחל ז"ל.
חיים ריבנבר (פתחיה)
נולד בסקרנביץ (פולין) בניסן תרפ"ד (1924).
לאביו טוביה ריבנבך ולאמו מלכה אסתר בת אליהו ריבן.