משרדים לעבודה ולהתקשר עם השלטונות (אז המינהל של הצבא הבריטי, שניהל את עניני הארץ) בתור קבלנים (על שמות אנשים פרטיים) לסלילת כבישם ולביצוע עבודות בנין. עבודות שלא הצריכו הון וידע טכני, אבל קשות ומפרכות, והשכר הספיק רק לחיי קומונה דלים ביותר. כבישי טבריה-צמת וטבריה-טבתה סלל המשרד של "אחדות העבודה" וכבישי עפולה-נצרת וחיפה-ג'דה סללו אנשי "הפועל הצעיר". והלל דן , שבתור חבר "צעירי-ציון" מהבית השתייך בארץ, לפי המפה המפלגתית של הימים ההם, ל"הפועל הצעיר", נשלח לעבודה בכביש עפולהנצרת, ושם נתחשל לחיי העמל המפרק והרומנטיקה והפרולמטיקה החלוצית.
בינתים, סמור להישלחו לעבודה, הביא לו הדואר מאת אחיו מניו-יורק כרטיס-אניה ורשיון-הגירה לארצות הברית, שיסע שמה להרוויח כספים, ואח"כ יוכל "לחזור לפלשתינה" אם יתחשק לו - כתב האח. והוא החזיר לו בדואר את הניירות היקרים, בתודה - אבל בלי הסברים.
באותו זמן כבר היה הלל דן בפועל מחוז לתחום "הפועל הצעיר", שכן בהגיעו לארץ בעת התעמולה לקראת הבחירות לועידת היסוד של "הסתדרות העובדים הכללית" שוכנע לצד "אחדות העבודה", ובה נשאר עד שב-1930 התאחדו שתי המפלגות ל"מפלגת פועלי ארץ-ישראל" (היא מפא''י). אד דבר זה לא שינה את זיקתו למקום עבודתו. שכן בועידת היסוד של "ההסתדרות" הוחלט, ומיד אח"כ גם הוצא לפועל, למזג את משרד העבודה של שתי המפלגות הגדולות ל"משרד לעבודות ציבוריות ובנין" כללי של ההסתדרות. זה היה כעין ארגון-גג לקבוצות הקבלניות של העובדים, שכל אחת ניהלה את עסקיה בעצמה ווא נבחר לוועדה להשוואת המחירים של הקבוצות השונות.
בראשית 1921 יסד גרעין חלוצי שבא מקרים את "גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור , ובמאי 1921 יסדו העובדים בכביש עפולה-נצרת את "חבורת העמק", וניהלה הוטל עליו, שעסק בו בשעות המנוחה שלאחר העבודה. מפעם לפעם הוכרח לנסוע, בתנאי התחבורה שבימים ההם, ליתר מקומות העבודה של ה"חבורה" בסלילה ובבניה, בצפון הארץ ובדרומה וכן לבתי-העולים בחיפה ובתל-אביב, לרכישת חברים נוספים ל"חבורה".
תור פעולתו בניהול המעשי והחשבוני של החבורה, בה התמחה גם בעבודה וגם בניהול, היה עליו להיאבק קשה למען חיזוק "מוסר העבודה" של חברים והכרת אחריותו של היחיד לחלקו בהתחייבויות שהחבורה נטלה על עצמה כלפי מזמיני העבודות. וכן היה לו מאבק רעיוני-מעשי עם דורש ה"עצמאות", שרצו בקואופרטיב שיהא במהותו שותפות של קבלנות פרטית במטרה לעמוד על בסיס הרווחיות לטובת הבעלים החברים. כי הוא רצה לראות את חבורת-העובדים כגוף ציבורי פועלילאומי, שיתרחב וילך בהתאם לצרכי קליטת העליה ובנין הארץ, וכל יתרה - שמעבר לצרכי הקיום תצורף לאמצעים להרחבה. דרישתו זו, שנתקבלה בתור "חבורת העמק" נעשתה במשך הזמן יסודמוסד לגוף הקבלני הכללי של ההסתדרות, ל"סוללבונה".
חילוקי דעות היו אז גם ב"גדוד העבודה", שהכיל בתוכו קבוצנת עובדים בעיר ובכפר ושני משקים חקלאיים קיבוציים בעמק המזרחי. בסוף 1923 הכריעה מועצת ההסתדרות להפריד בין בעלי שתי השיטות: משק תל-יוסף נשאר בידי "גדוד העבודה" ועיןהרוד הוכר כקיבוץ עצמאי, שהתארגן - לפי תקנונו - ל"מרכז של חקלאות, חרושת ומלאכה", שיכיל פלוגות במקומות אחרים בארץ (מאז 1927 ידוע איגוד זה בשם "הקיבוץ המאוחד"). לעומת המשטר הצנטרליסטי של ה"גדוד" נטה קיבוץ עין חרוד לאוטונומיה כספית ומשקית לשלוחותיו, בדומה לנהוג ב"חבורת העמק", משטר שמאפשר יותר את ההתרחבות, ובראשית 1925 התאחדה ה"חבורה" עם הקיבוץ העין-חרודי והוא השתתף מטעם ה"חבורה" בעיבוד התקנון.
בינתים מילא תפקידים מרכזיים ב"משרד לעבודות ציבוריות ובנץ" ומשהוחלף ה"משרד" ב"סוללבונה" שהוקם במקומו, פעל גם בו כחבר המרכז וחבר הוועדה לקביעת מחירים.
היקף הפעולה של גוף קבלני מרכזי זה הלך והתרחב. מסלילת כבישים בשביל השלטונות, שלא דרשה שום השקעת הון וידע מקצועי, אלא התמחות בעצם העבודה בעפר ובאבן, עבר לענף הבנייה, בשביל השלטונות, מוסדות ציבוריים ומזמינים פרטיים, וכאן כבר היה צורך בעזרה מקצועית לתיכנון ולהשגחה ובכלים לעבודה ולייצור חמרי בנין.
ה"משרד" היה למוסד הקבלני הראשון בארץ מבחינת ההיקף וההעזה. לא היה בארץ מעסיק גדול ממנו. בימי קיומו עבדו בו עד 3000 פועלים ומספרם הממוצע של המועסקים היה 1500 בחודש. התעסוקה התחלפה לפי הנסיבות: סלילות ובניות בשביל השלטונות, ואח"כ בשביל ההתישבות העירונית והכפרית, ועם גבור זרם העליה הרביעית שוב עבודות-בנייה נרחבות. בהזמנות לעבודה התחלפו תקופות גאות ושפל, ועל המוסד הקבלני היתה. מוטלת המשימה לקיים את מסגרתו ולהילחם בגלי האבטלה, שהיוו סכנה לקיום ציבור העובדים ולהמשכת העליה, ובכך גם למפעל הציוני. נעשו צעדים לכבוש דריסת רגל לפועל העברי גם בעבודה בנמל, והיה צורך להתחרות עם הקבלנות הערבית הוותיקה, שהציעה מחירים זולים. ותפוקת הפועל העברי המתחיל היתה בדרך הטבע פחותה מזו של הפועל הערבי, והיו עוד גורמים מכבידים בשל חוסר הנסיון של החלוצים, הבאים בלי הכשרה מקצועית מתאימה לתנאי הארץ, והקניית הנסיון להם אכלה כספים מההון המועט של ה"משרד". אמנם היתה זו השקעה, שהשתלמה לאחר זמן בהכשרת סגל עובדי בנין ברמה מקצועית גבוהה. אבל לעת עתה הורגש