רק ההפסדים, שהיה צורך באמנות פנקסנית מיוחדת להעלימם מהמאזן, לבל יבולע לאשראי, הנחוץ כאוויר לנשימה, ושגם המוסדות הלאומיים וההס-תדרותיים נהגו זהירות יתירה בנתינתו.
כשנוסד "סולל-בונה" בראשית 1924, היה יכול לפתוח פנקס חדש, נקי מחובות, אבל כהמשך ישיר ל"משרד" ירש ממנו את הידע, הנסיון, הפועלים. המנהלים, הציוד, וגם את... החובות, שהסתכמו ב-35,000 לירות מצריות - סכום מכובד למדי בימים ההם, וגם כבד יותר מדי במטענה של חברת-בנין בראשית דרכה. לפי התכנית יצטבר ההון ממניות שיקנו החברים העובדים בביצוע עבודות הקבלנות של החברה, ממניות שיקנו אנשים פרטיים בארץ ובחו"ל לשם השקעה בעסק מכנים רווחים, ומהשתתפות המוסדות (ההנהלה הציונית וההסתדרות). ההון לא זרם, כמתוכנן, אלא טיפטף לקופת החברה ולעולם לא בשיעור מספיק, אך בזרם הגואה של הבנייה העירונית, ביחוד באזור תל-אביב, בשביל העליה הרביעית, נתאפשר לגלגל כספים ושטרות, ואף להתחיל בייצור העצמי של חמרי בנין ובכינון חבורות של בעלי מקצועות-לוואי הכרחיים בבנייה, וכן עלה בידי "סולל-בונה" להעלות את רמת הכושר של הבונה העברי.
באותן שנים היה חבר מרכז "סולל-בונה" וחבר מזכירות קיבוץ עין חרוד, ואת משימותיו בתפקידים הללו ביצע בשעות הפנאי שלאחר יום-העבודה, שעליו פרנסתו. בתור חוצב מנוסה ו"פטישניק" (מוכשר להניף פטיש שמשקלו 14 ק"ג ולנהל מחצבה) עלה ב-1924 לעבוד בירושלים, אך משלא קיבלוהו אנשי "גדוד העבודה" לתפקיד ראוי לכושרו, יסד כטעם "סולל-בונה" את חברת "אבן" לפיתוח ענף החציבה בירושלים, ובשעות הפנאי ניהל את עניניה, ועל השטח שרכשה בכפר בית צפפה הוקם מחנה האוהלים של פלוגת קיבוץ עין חרוד שנתארגנה בירושלים.
הברת "אבן" לקתה במחלת-הילדות של אמה, ,סולל-בונה", בחוסר הון. וההנהלה הציונית, שאיפשרה ל"אם" את התחלת הפעולה, בהלוואת 8000 לי"ש בתנאי שנציג קרן היסוד יצורף להנהלה בזכויות מיוחדות, עזרה גם ל"בת", כשהסכימה להשתתף עמה בהון בייסוד "חברת עמוס" לפיתוח מחצבה מודרנית (בהשתתפות נציגי ההנהלה הציונית בהנהלת החברה), ועד לכינון המפעל חנתה פלוגת עין חרוד על השטח וחבריה עבדו עבודותשכיר בעיר.
המשבר הכלכלי הגדול, שפקד את הישוב ב-1927 בשל חוסר בסיס לכלכלה עירונית בשביל המוני העליה הרביעית, מוטט גם את יסודות קיומו של "סולל-בונה", והשותפים בהנהלתו מטעם ההלהלה הציונית לא מצאו מבחינה משקית אפשרות להמשכת פעילותו בתנאי הפסד (שהיו הכרחיים לבלימת השואה הכללית של גידול האבטלה) והחליטו לחסלו. ניסה לשכנעם שישאירו לציבור העובדים לפחות את "חברת עמוס", אבל גם היא נסחפה בזרם החיסול. בעלי המניות והנושים קיבלו חלק מתביעותיהם תמורת מחילה על השאר, והעובדים שלא ערקו חזרה לחו"ל נשארו מוצבים בפני הבעיות של עולה חדש: לחם ועבודה! והלל דן היה בין הדבקים בארץ ובהפעלת הכוח וכושר העבודה, שנמצא להם מקום תעסוקה בבנין מפעל החשמל הארצי בנהריים, בהנהגתו של פנחס רוטנברג, שידע להעריך את העבודה ואת האדם העובד ואישיותו היתה קורנת דינאמיקה יוצרת. כאן רוכזו רבים מוותיקי "סוללבונה" ותוך עבודה למדו את השליטה במפלצותפלדה חדשות, כמחפרים, בטרקטורים ובעוד יחידותציוד מורכבות ואת העבודה בשיטות משוכללות. שם עבד מ-1928 עד ראשית 1931.
פעם נפצע בעקב פיצוץ שביצע פועל אחר חסר נסיון מספיק, בסוף שנת 1928, ולמחרת נסע לקבל הוריו המגיעים באניה לחיפה, כשכל גופו ארוז בתחבושות.
בינתים המשיך בקשרים עם ממשיכי מעש-החזון של "סולל-בונה" שהלד לעולמו. - לרגל האבטלה המערערת יסודות העלית והישוב נתכונן ליד הועד הפועל של ההסתדרות "מרכז העבודה", שעליו הוטלה הדאגה לתעסוקת הפועלים בהיקף ארצי, ואילו ליד מועצות הפועלים בשלש הערים הגדולות נוסד בכל אחת מהן "משרד קבלני" לקבלת עבודות סלילה ובנין בתחומי אותה עיר, ולקבלת עבודות מחוצה להן נוסדה "הנהלת העבודות" הארצית, שמרכזה היה בחיפה, בניהולם של שמואל מרגולין ודוד הכהן, ועסקה אל ורק בעבודות ציבוריות קטנות יחסיות (כבישים בעיקר), ומלומדת נסיון חיובי ושלילי מ"המשרד לעבודות ציבוריות ובניין" ומ"סולל-בונה" השכילה מעתה לנהל את העבודות באופן שיצטברו רווחים, אמנם לא גדולים, מכל עבודה ועבודה. בינתיים התקרבה העבודה הגדולה בנהריים לסיומה והתעסוקה בה, שנתמעטה בהדרגה, הצריכה תעסוקה אחרת למתפנים משם. והנה הצליחה "הנהלת העבודות" להשיג בתנאי קבלנות טובים חלק ניכר מעבר דות החציבה בעתלית בשביל בניית הגמל בחיפה. והלל דן, בתור פועל חציבה בנהריים ומזכיר מועצת הפועלים שם, שבאופן בלתי-רשמי שיתפוהו בהתיעצויות הפנימיות של "הנהלת העבודות", סידר בדרך זו העברת חוצבים מנהריים לעתלית, בה היה השכר פחות במקצת מבנהריים, וכדי שהאנשים לא יסרבו לעבור לעתלית, סידר עם מנהלי "הנהלת העבודות" "קנוניה", שמשכר העובדים בנהריים תופרש בניכויים פעוטים קרן להשוואת השכר בין שני המקומות. בסידור זה היתה עבירה על דוקטרינת ה"תור" בקבלה לעבודה בעתלית, ומתוך כל האחראים ל"הנהלת העבודות" נפל בגורלו שלו לתת את הדין לפני ועדת הבקורת של ההסתדרות ולקבל את הנזיפה, שדחה אותה בו במקום באומץ, אבל גם בנימוס.
ועוד "קנוניה": תנאי הסכם הקבלנות עם השלטון