שמרו בסוד, וכך עלה בידם, תוך תשלום שכרקבלנות הוגן מאד לפועלים (ביניהם גם הלל דן עצמו במחצית הראשונה של 1931), להשיג רווח, שהגדיל פי-כמה את ההון העצמי של "נהלת העבודות", ואיפשר לה להרחיב פעולות בעתיד ולהאדיר את המפעל הקבלני של ציבור העובדים.
בסוף 1931 עבד עוד חדשים אחדים בנהריים ואח''כ בתור פועל-רשת בחברת החשמל בחיפה, שיהיה קרוב לביתו ולילדותיו. פעם נפגע בדרך מקרה תוך עבודה בכבל של מתח גבוה, וכבר ראה את עצמו בדרך לעולם האמת, אך ברגע האחרון הרפה הכבל ממנו ויצא רק בצריבה לוקאלית חזקה, שבמשך חדשים נשארו עקבותיה בגופו.
אחרי שטפונות חורף 1933, כשהירמוך הציף את הסכר בנהריים, נקרא לסייע בתיקון הנזקים. בשובו משם הציע לו רוטנברג להצטרף לסגל הקבוע של חברת החשמל, בהתחלה כמנהל תחנת-הכוח בטבריה, בסיכוי לעבוד במשך הזמן למרכז ולצמוח יחד עם המפעל. הוא דחה את ההצעה. כשנודע הדבר לדוד רמז, הזמינהו לתל-אביב והציע לו להיות חבר במזכירות מועצת פועלי תל-אביב ורכז ענף הבנין. הוא השיב, שאינו מוכן להיות עסקן שכיר בהסתדרות, שקיומו תלוי במשרתו, שכן אין הוא מוותר על חזונו בדבר מפעל קבלני גדול של ההסתדרות, העתיד להשפיע ברכה על כל סביבותיו, ולכך זקוק הוא לחופש יזמה ויצירה, מחוץ למיגבלות המסגרת הפקידותית. על זה הציע לו רמז להצטרף ל"הנהלת העבודות" בחיפה, ובהצעה זו נאחז בשתי ידים באשר בה ראה את הפתח להגשמת חזונו בדבר הקמת "סולל בונה" מחדש.
באמצע 1933 נכנס כחבר חמישי להנהלה, ליד ברל רפטור, דוד הכהן, שמואל מרגולין ובנימין קב ונקי . וכדי שלא להיות "גלגל חמישי בעגלה" יצר לעצמו תחום-פעולה חדש: ריכוז קבוצות-עבודה חדשות, וכן הנהיג חידוש בניהול: מגע מתמיד עם מנהלי העבודות, ייעול העבודה וחסכון בחמרים, ובעיקר - בקורת מתמדת על פרטי הוצאות התקציב במהלך העבודה. חידוש זה נתאזרח במשך הזמן לנוהג קבע, שאיפשר לעבור מהפסדים לרווחים. בכך נסתיים תפקידו שלו בעמל כפיים ונעשה "מנהל". שכרו עלה מ-10 לא"י ל-14.50 לחודש.
המעצור העיקרי להתרחבות היה בשל איסור "הסגת גבול" - האיסור לקבל עבודות בתחומי שלש הערים הגדולות, בהן מיוחדת הזכות הייחודית לכך ל"משרד הקבלני" של מועצת-הפועלים המקומית. הפירצה הראשונה הובקעה באזור חיפה. שיכון א' של קרית-חיים הפועלית נבנה על-ידי הקבלנות ?פרטית, מפני שה"משרד" ויתר על העסק מחשש להפסדים, וכך לא היה מעצור "חוקי" ל"הנהלה" להתקשר לבניית שיכון בי ואח"כ ג' והלאה, ואף להשיג רווח-מה. קשה יותר היתה ההתנגדות של ה"משרד" לחדירת ה"הנהלה" לבניית תחנת-הכוח של רבע מליון לא"י. אך בינתים רכשה ה"הנהלה" ציוד כבד לעבודות גדולות ובאמצעותו השכילה להדק קשרים עם פנחס רוטנברג ומוסדות ואישים שבצמרת המקומית והארצית של ציבור הפועלים, ובסוף אושרה זכותה לקבל את העבודה, באשר "רוטנברג הוא נותן-עבודה ארצי", ואם הוא עומד על מסירת העבודה ל"הנהלת העבודות", אין להתנגד לכך. אח"כ נמצאה אמתלה דומה לקבלת בנין בית גדול בהדר הכרמל, ונתקבלו עבודות גדולות גם מהממשלה. הרחבת היקף העסקים איפשרה תנועה חפשית יותר בהון חוזר ולהגדיל את מספר המועסקים בעבודות ואת בטחונם בקביעות התעסוקה. כך אישרה המציאות את הצורר בריכוז קבלנויות ציבור הפועלים בכל הארץ בגוף אחד, ובמשך השנים בשלו התנאים ונמצאו הדרכים למזג גם את המשרדים הקבלניים של ירושלים ותל-אביב בגוף המרכזי.
רעיתו: חדוה בת צבי זיסלה. גם ההון הלך וגדל. בחמש השנים למן חיסול "סולל בונה" ועד 1933, צברה ''הנהלת העבודות" רווח בסך 9000 לא"י (מזה כשני שלישים פרי ה"קנוניות" הנ"ל במחצבת עתלית), ובשלש השנים הבאות, משנכנס למרכז "הנהלת העבודות", נצטברו הרווחים מהעבודות שנתרבו וגדלו בהיקף מסחרר להון עצמי כ-120 אלף לא"י (פי-ארבעה מההון שחלמו - ולא הצליחו - לגייס עם יסוד "סולל בונה" ב-1924) והוכשרו התנאים להגשמת שאיפת חייו ולייסד מחדש את "סולל בונה", וסוף-סוף החליט הועד הפועל של ההסתדרות בפברואר 1935 להחליף את "הנהלת העבודות" בחברת "סולל בונה" בע"מ, כחברת מניות השייכת לכלל ציבור חברי ההסתדרות באמצעות "חברת העובדים" בע"מ.
התפקיד לריכוז עניני המשרד הראשי בחיפה הוטל עליו ובמשך השנים עלה בידו לפתח את "סולל בונה" לחברה הקבלנית הגדולה ביותר בארץ ובמזרח הקרוב כולו. בין המבצעים החשובים של החברה יש למנות את תחנות השאיבה לקו המים לירושלים, בתי הזיקוק של חברת הנפט העיראקית, ובשנות המהומות (1939-1936) כיבוש העבודה בנמל חיפה ובמחצבות של בית-החרושת למלט "נשר", בניית נמל תל-אביב, סלילת כבישים ומחנות לצבא הבריטי, "חומת טיגרט" בגבול הצפון ו"מבצרי טיגרט" למשטרה ברחבי הארץ, הכנת חלקי המיבגים לישובי "חומה ומגדל". באמצעות הקבלן היווני סאולי נוצרו קשרים הדוקים עם הצבא הבריטי והחברה ביצעה עבודות בשבילו גם במצרים. אח"כ, במלחמת העולם, הורחב היקף עבודות החברה לצבא בארץ ובארצות השכנות (בניית מחנות, דרכים וגשרים וכו').
הרחבת מדי הפעולות הצריכה לכונן ולרכוש מפעלי מלאכה ותעשיה. שתפוקתם תשולב בביצוע עבודות הבנייה והסלילה, ובהדרגה ראתה החברה את היצרנות בתעשיה הכבדה כמשימה ציוניתחלוצית חשובה כשלעצמה, ובדרך זו התקדמה יותר ויותר לראש השורה בתיעוש הארץ, - הוא היה