בשנת תרס"ג (1903) נשא לאשה את אסתר בת ר' אברהם גבור מירושלים.
עוד בהיותו חניך הישיבה נתפס לרעיון ההתישבות מחוץ לחומה שהגו בה דוד מאיר גוטמן (ראה כרך א', עמוד 304), יהושע שטמפר (ראה כרך א', עמוד 50) יואל משה סלומון ז"ל (ראה כרך א', עמוד 56) ועוד, אף שהרב מהר"מ אוירבך - עוזרו של הרב הראשי רבי שמואל סלאנט זצ"ל (ראה כרך א', עמוד 284) נתן את הסכמתו לתכניתם, אך ממוני הכולל התנגדו בחמת זעם לרעיון חדש זה, ולכן הוכרחו היוזמים להסתיר בסוד את תכניתם. ובשנת תרס"ד (1904) רכש נחלה בשטח של 50 דונם ומגרש לבנין מגורים בשטח של 5 דונם בכפר סבא, ישוב עירוני שנוסד ב-1903, ראשון הישובים בשרון הדרומי, 25 ק"מ מתל-אביב. אדמות הישוב הזה נקנו בשנת 1892, אולם מפאת ריחוק המקום באותם הימים עמדו בשממתן. הקונים הראשונים היו מבין אכרי פתח תקוה במטרה ליישב עליהם את בניהם, אולם התורכים סירבו להעניק להם רשיונות בניה. כמה מהתושבים בנו חושות עלובות תחת בתים של ממש, והחלו בנטיעת אקליפטוסים ושקדים.
בשנת תרס"ו (1906) והוא כבר אב לשני בנים, עזב את ירושלים והתישב במושבה פתח-תקוה והחל בנטיעת כרם שקדים על אדמתו בכפר-סבא. שם עבד במשך כל ימות השבוע והיה חוזר הביתה, רכוב על חמורו רק בערב שבת.
כפר סבא (סביה - בערבית) טרם היתה מיושבת ועומדת בשוממותה. מלבדו היה שומר הכרמים שמנסון. מים לשתיה ולנטיעה הביאו ע"ג חמורים מהכפר הערבי סביה, ובכל ימות השבוע היו ניזונים מפת-חרבה וזיתים. רק בשנת תרע"ב (1912) העניקו התורכים כמה רשיונות בנייה והוקמו בתיה הראשונים, ואז עלו 10-12 המשפחות הראשונות להתישבות קבע.
בעת מלחמת העולם הראשונה ידעו תושבי המושבה סבל רב. בשנת תרע"ז (1917) הגיעו לשם היהודים מגורשי יפו-תל-אביב והקימו להם סוכותמגורים.
במאורעות 1921 נעזבה המושבה ונחרבה. עם שוך המאורעות חזרו תושביה ובנוה מחדש.
במשך כל השנים היה חבר הועד ולסירוגין כיהן כגזבר. מקום מושבו של הועד בימים ההם היה בפתח-תקוה.
במשך שנים היה גם חבר המועצה של המושבה פתח-תקוה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914-18) יסד בפ"ת ארגון בעלי מלאכה ושימש כיו"ר הארגון, אשר סיפק עבודה לבעלי-מלאכה, ופועלים מחוסרי עבודה. ע"י קשריו עם ד"ר ארתור רופין (ראה כרך ששי, עמוד 2607) מנהל המשרד הא"י הצליח לקבל כספים מקרנות אמריקאיות שהביאו תועלת רבה בתקוני מכון המים המקולקל במושבה, ובתקופת המלחמה לא ניתן היה להשיג מכונות ומשאבות חדשות ואף לא חלקי חילוף. הארגון בא לעזרת ועד המושבה ומגייס מבין חבריו בעלי מקצוע לייצר חלקי חילוף ולהפעיל מחדש את מכון המים, וכך נצלה המושבה ואלפי הפליטים מיפו-ת"א - מצמא.
בהיותו נתין אוסטרי-הונגרי, הצליח להשיג מהשלטונות התורכיים רשיון תנועה חדשי בארץ, והשיג מהמושל הכללי ג'אמל פאשה כמות של חטים ועדשים לזריעה ולחלוקה בין התושבים הנזקקים. בעזרת רשיון התנועה החפשים הביא תועלת רבה למושבה ולכפר סבא, אחרי שרוב העסקנים נחשבו לאויבים ונאלצו להסתתר מעיני השלטונות.
לאחר שפ"ת נכבשה ע"י הבריטים ותושביה הועברו ליפו, נשארה פ"ת עזובה ושוממה, והיה חשש שכל המטעים והפרדסים ירדו לטמיון מחוסר ידים עובדות. הוא נמנה על הועדה הציבורית שנתמנתה ע"י שלטונות הצבא הבריטי לפיקוח ושמירת הבתים והמטעים בפ"ת ושימש בתפקיד מרכז העבודה.
בתום המלחמה נסע יחד עם ש. כהן לכפר סבא ומצאוה הרוסה וחרבה. הצבא התורכי גדע את עצי השקדים אשר שימשו לחומר הסקה לקטרי הרכבת. היה בין אלה שבנו את המושבה מחדש.
בשנת 1925 התישב בת"א והמשיך בה בעבודה צבורית.
צאצאיו: יעקב צבי ז"ל, מיכאל מאיר נאמן (ראה בכרך זה ,)נחום ז"ל, נחמה אשת שמעון כהן, דבורה אשת נתן סונקין, מתתיהו נאמן, בת-ציון אשת יוסף קרמין, אברהם, רבקה אשת יהושע ויינ שטיין, יצחק נאמן.
ליאון לזר (אליעזר) גילדסגיים (הילדסהיים)
נולד בסומפולנו (רוסיה-פולנד) בשנת תרנ"ה (27.1.1895).
לאביו אברהם מאיר הילדסהיים (בן הרב הירש הילדסהיים , ראש ישיבה בפרסבורג (אז אוסטריה