נשא לאשה את רוזה רבקה, אחותו של הרב שמואל מוהליבר ז"ל.
כשיסדו את חדרה בשנת תרנ"א (1891) רכש בין הראשונים שטח של 5000 דונם אדמה. לפי בקשת ידידיו בריגה העביר להם החצי מאדמתו.
חתנו שניאור צבי שניארסון היה בא-כחו בחדרה וישב בימים ההם בחאן הידוע במושבה.
בביקורו בארץ בשנת 1899 נבחר יחד עם האכר משה צבי שקצר בתור משלחת אל הברון רוטשילד ששהה בזכרון יעקב כבאי-כח המושבה חדרה. הברון דבר אתם גרמנית-אלזסית. הבארון הורגל לראות לפניו אנשים זקוקים לעזרה. שאלם לחפצם, תשובתם היתה, שאין הם זקוקים לכל עזרה ובאו רק לברך אותו בשם המושבה. אמר להם שהוא בארון ויכול לעזור להם. על כך ענה לו הינדין : "אנחנו בעצמנו בארונים קטנים ואיננו זקוקים לעזרה". "הראוס" (החוצה) - וגירשם מעל פניו. זמן רב אסור היה להזכיר במעמדו את השם חדרה. וכאשר הורע המצב בחדרה והקדחת פשטה והלכה, וחיפשו דרכים כיצד לנטוע אקליפטוסים ולייבש את הביצות, לא העזה האדמיניסטרציה של הבארון לפנות אליו בבקשת עזרה, מדעת מה רב היה כעסו על אנשי חדרה.
רק כעבור שנים אחדות, הודות למאמציו של ד"ר הלל יפה שהיה בפריז, ובעזרת הרב צדוק כהן הסכים הבארון לקחת חלק בייבוש ביצות חדרה, בתנאי שהאדמות עליהן יינטעו עצים תהיינה שייכות ליק"א. הינדין העביר מנחלתו הפרטית על שם הבארון 267 דונם ביצה. שם נוטע יער רוש-ראשי וכן העניק מנחלתו 50 דונם אדמה לנטיעות גן אתרוגים על שם גיסו הרב שמואל מוהליבר , זהו היסוד של "גן שמואל" של היום.
בצוואתו הוריש לבארון 120 אלף רובל לצרכי צדקה ולמטרות אחרות לפי ראות עיניו. נפטר בווייסבאדן (גרמניה), כ"ג חשון תרס"ה (1.11.1904).
צאצאיו : נחמיה, מנדל, שריה, זלמן, אסתר אשת שניאור צבי שניאורסון, שרה אמציסלבסקי, פניה גורודושץ, חנה רבינוביץ' .
הרב חיים בן-עטר
נולד בעיר סאלי (מרוקו) בשנת תנ"ו (1696). לאביו הרב משה .
היה נינו של הרב חיים בן-עטר הראשון, שהיה מרביץ תורה בעיר סאלי בבית הכנסת הידוע בשם "בית הכנסת בן-עטר". הלה היה תלמיד חכם גדול ששקד על התורה והעבודה ימים ולילות. היה עשיר ותמך ביד נדיבה בתלמידי חכמים רבים.
היה תלמידו של הרב הנ"ל והתנהג כמוהו בעניוות ושקידה, לימוד תורה וחסידות ואהב לסגף את גופו, ולפעמים היה צם שנים-עשרה ימים רצופים. בהיותו בן תשע יצא לעיר מכינאס וחזר לעיר מולדתו כעבור שנתיים וחצי. בעיר מולדתו זו נשא לאשה את פצוינייא , בתו של דודו ר' שם-טוב בן עטר והיתה מלומדת ואדוקה, מתעטפת בטלית ולובשת אפילו תפלין.
עם כל חסידותו היה לפרקים אוהב גם להתענין בפילוסופיה. אם כי נחשב לענו היה מתריס כלפי רבנים גדולים שקדמוהו, ומכריז על עצמו כ"משיח". בעיר מולדתו ובסביבתו לא היתה לו השפעה גדולה, מכיון שהיה בא לידי סכסוכים תמידיים עם אחדים מנכבדי העיר, סכסוכים שגרמו לידי כך שהלשינו עליו ושמו אותו בבית הסוהר, וע"י כך איבד לאט לאט את הונו הדל שהיה לו.
לפני שנת 1740 הכריחוהו הרדיפות לצאת מארצו, ובדרך שהה כשנתים וחצי בכמה וכמה ערים וארצות, כגון פאס, מכינאס, טוטואן וביחוד בליוורנו. בכל מקום בואו רכש לעצמו תומכים ומעריצים שנתנו לו את האפשרות החמרית להדפיס אחדים מספריו המרובים, שהיו לו בכתב-יד. תומכיו מליבורנו וערים אחרות נתנו לו כמו כן את האפשרות ליסד ישיבת "כנסת ישראל" בירושלים.
בשנת 1742 (תק"ב) הגיע לירושלים ויסד שם את הישיבה הנ"ל. בישיבה זו למדו י"א חכמים ורבנים וארבעה אברכים, ושם גם חיבר את ספרו הידוע "ראשון לציון".
עד מהרה התפרסם שמו בין רבני הדור ונהיה לאיש נערץ בחוגי הלמדנים והחסידים בכל הארצות ושמעו הגיע עד לרוסיה ופולין, והחסידים, מחסידי הבעש"ט קשרו כתרים לראשו ע"י כל מיני אגדות. במשך הזמן נדפסו בדפוס ספריו אלה: "חפץ ה'", על מסכתאות: ברכות, שבת, הוראת וחלק "מחולין" יצאו לאור באמשטרדם 1732, "פרי תואר" - מכיל חדושים על ''יורה דעה", אמשטרדם 1742 ; "אור החיים" על התורה, נדפס ראשונה בווניציה 1742 ו"ראשון לציון" - שבו באו חדושים על גפ"ת ולשונות הרמב"ם, על חמש מגילות, נביאים ראשונים ואחרונים ומשלי (קושטא, 1755).
פירושו על התורה הנקרא בשם "אור החיים " מסודר לפי שיטת פרד"ס פשט, רמז, דרש, סוד) ונתחבב על הלומדים וכת החסידים והבעש"ט, נדפס