נער פיקח ושנון זה, שהטבע היטיב עמו ביד רחבה ושופעת כל כך.
מאז באו התרגומים בזה אחר זה, ומשנדפסו עוררו התפעלות והערצה.
לימים נצטרפו ל"כל שירי ביאליק" בפולנית. המהדורה שהופיעה סמוך למלחמת העולם השניה, עלתה כולה באש באחת ההפצצות של ווארשה, ורק שני עותקים ניצלו. אחד מהם, שמצוי היה בידי דב סדן (ראה כרד ג', עמוד 1355), נמסר על ידו לבית-ביאליק, השני הושלך מתוך קרון רכבת שהוביל יהודים להכחדה ונאסף ע"י פולני שמצאו ליד המסילה.
כתום למודיו בביה"ס (מספר בנימין טנא ב"על המשמר" 26.3.65) נפרדו. טנא עלה לארץ ודיקמן המשיך בהשתלמות. וכך סיים את חוק לימודיו במחלקת הרבנים אשר במכון למדעי היהדות בוורשה ואת הפאקולטות ללימודים קלאסיים באוניברסיטאות ווארשה וקראקוב.
באותה תקופה, ערב מלחמת העולם השניה, מוכנים היו לדפוס כרכי תרגומיו - לפולנית של שירת טשר ניחובסקי ושניאור .
בפרוץ המלחמה נמלט עם אחיו לברית המועצות. שניהם הואשמו בציונות והועמדו ל"משפט". נידון למוות וציפה להוצאתו להורג, אולם גזר דינו הומתק ל-15 שנות עבודת פרך במחנה וורקוטה הידוע לשימצה אשר בירכתי צפון.
באותו מחנה כלואים היו גנרלים "לבנים" מימי מלחמת העולם הראשונה, קומוניסטים ותיקים, שבויים גרמנים ממחנהו המובס של פון-פאולוס, אנשי-רוח דגולים וכן רוצחים, פושעים מסוכנים וכו'. הפושעים היו השליטים האמיתיים במחנה והפילו חתיתם אפילו על שומריו. היה זה עולם הנוהג על פי קנה-מדה ''מוסרי" משלו, עולם של עריצות ואלימות.
במחנה מצא חן בעיני "ראש הרוצחים" אחרי שצייר את פרצופו והדבר גרם לו נחת, ומאז פרש עליו את חסותו.
בכדי לא לשכוח את לימודיו היה עוצם את עיניו וחוזר יום-יום בעל פה על מה שלמד בילדותו, חוזר ומשנן מהזכרון פרקי תנ"ך ודפי גמרא, פרקי שירה וספרות יפה. לא נותר לו מאום מלבד זכרונותהעבר, והם שסייעו בידיו לשמור על למודיו.
כתום מועד השנים שבהן ריצה את "עוונו" נקרא אל מפקד המחנה.
- אתה אזרח פולין ? -כן.
- שמא רוצה הנך לחזור לביתך ? -כן.
- "דוראק" שכמותך! - התגולל עליו מפקד המחנה - ולמה לא אמרת לנו זאת כל אותן שנים...
בדרך לארץ שבור ורצוץ התעכב עם רעייתו נאטאשה ותינוקם בווארשה, שימש מורה לילדי השגרירות הישראלית ובאותו פרק זמן זכה ותרגם את "אינאיס" מאת וירגיליוס. עתה דרכו ברורה לפניו: הוא יוסיף ויתרגם, כל עוד יעמוד בו כוחו, את יצירות המופת של יוון ורומי, ומוסיף שהרי נשדדו ממני 15 משנות חיי, השנים הטובות ביותר.
עלה לארץ במחצית שנת 1960.
מאז החל במירוץ מיוחד במינו להשיג את אשר איחר במשך ימי מאסרו.
בזה אחר זה החלו להופיע: "אינאיס" מאת וירגליוס (כנ"ל); ''על טבע היקום" מאת לוקרציוס ; ,שבע הטרגדיות" מאת סופוקלס (שני כרכים); "המטמורפורזות" מאת אובידיוס (שני כרכים) וכולם מצויירים בהערות ובמבואות מאירי עינים, והתרגום, שהוא מעשה יצירה לעצמו, הפליא ביופיו, כשם שהפליאה העברית, שלחשה במסתרים בו במשך שנות גלותו.
לפני פטירתו הספיק לעבור על הגהה של שני כרכים - תרגום "איסכילוס".
בתכניותיו: תרגום טרגדיות של אפריפידס היווני ושירי הוראציוס הרומאי, תרגום חדש בהברה ספרדית של ה"אליאס" וה"אודיסיאה". חיבור מונוגרפיה גדולה על תולדות ספרות יוון ורומי.
זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת מספרות העולם.
נתפרסם כסופר דגול, בלשן מופלא, מתרגם בחסד עליון מן הספרויות הקלאסיות העתיקות.
נפטר בירושלים, י"ג אדר ב' (17.3.65) והובא לקבורה בהר המנוחות. (בין המשתתפים בהלוויה נשיא המדינה זלמן שזר, שר החנוך זלמן ארן ועוד).
בהרבעון "האומה" (אפריל 1965) מופיע פרק אחרון מתור זכרונותיו על מחנה "וורקוטה" ש"בילה" בו חמש-עשרה שנה משנות חייו. הפרק נקרא "אדם ומדינה בראי וורקוטה".
הרב שלמה בחבוט
נולד ברבט (מרוקו) בשנת תקפ"ג (1823). בצעירותו עלה לארץ והתישב ביפו.
הרביץ תורה ברבים. בין תלמידיו נמנו אנשים שאחר-כך התפרסמו בשמם הטוב; הרבנים מסעוד הכהן אלחדאד (ראש ק"ק חסידים "בית-אל"), שמעון אשריקי (ראה כרך א', עמוד 98) - ראב"ד לעדת המערבים ואחרים.
הובר כאחד הרבנים הגדולים בדורו, ונודע במדותיו התרומיות ובתכונות נפשו הנעלות, בו התמזגו כל המעלות אשר מנו חכמים באנשי המופת, הצטיין בדרשותיו ונועם אמריו.
התעסק במסחר שעות אחדות ביום וממנו מצא מחיתו.
נשא לאשה את אסתר לבית גרזיס. כאשר כהו עיניו מזוקן, בעיקר מרוב עיונו בספרים בלילות. עלה לירושלים ונחשב בין יחידי ישיבת ''חסד-אל".
חיבר ספר "קהלת שלמה" - באור אגדות על