בשנת תרס"ה (1905) ניסו חבריו להשפיע עליו על ידי תיתם לו ספרות מהפכנית למקרא. אך כל הדעות "המתקדמות" הללו ניתקלו באיזו חומת התנגדות ונהדפו אחורנית "ככדור" הנהדף חזרה מהקיר לפי בטויו.
בשנת תרס"ז (1907) נכנס למחלקה למשפטים באוניברסיטת פטרבורג, אותה סיים בשנת תרע"ג (1913). אולם את בחינות הגמר הממלכתיות מסר במחלקה למשפטים של אוניברסיטת קיוב, בה גם קיבל את תעודת הגמר הרשמית בשנת תרע''ט (1919) בתור עורך-דין.
עוד במחלקה השביעית של הגמנסיה החל לעסוק בעבודה ציונית. באוניברסיטה וביחוד לאחר גמר האוניברסיטה, חייו הם כולם קודש לרעיון הציוני ומתחילים לגביו חיים צבוריים מלאי תסיסה ודנמיות, ללא התחשבות בנוחיותו הפרטית או בנוחיותם של בני משפחתו. הוא ממלא תפקידים מרכזיים בכל שטח- העבודה הציונית, משמש כשליח מרכזי ליהודי רוסיה, ווילנה ופטרבורג, היה מעוזרי העתון "הרסוויט" בפטרבורג וממנהליו האדמיניסטרטיביים; התעסק בעבודה ארגונית, בעזרה לפליטים ונזוקי מלחמת העולם הראשונה וכן שימש כמורשה "ועד העזרה היהודי המרכזי לקרבנות המלחמה''.
היה מפעילי הקהילה הרשמית באומן, חבר נשיאותה ומנהלה בפועל ונבחר מטעם הקהילה לטעון בפני השלטונות הגבוהים בקשר לעניני הקהילה בכלל ובקשר לחברי הקהילה האסורים בפרט: שימש כחבר "הועד המרכזי של ציוני אוקראינה" בקיוב והיה ציר ל"אספה הלאומית המכוננת של יהודי אוקראינה" (בקיוב).
שימש כיושב-ראש וכמנהל "המשרד של הועדים המאוחדים" לעזרת הפליטים לאורך הגבול הרוסירומני. כן שימש כציר בקונגרסים הציוניים ובועידות וכנסים ציוניים וכלל יהודיים.
והנה עובדא אופינית לרוחו הציונית, הלוחמת של המנוח: לאחר הוולד בנו, רצה לרשמו בקהילה בשם הרצל . רבה של אומן התנגד לכך בנימוק שאין שם פרטי כזה בנמצא בין השמות העבריים. אולם הוא עמד על דעתו בתוקף והרב מוכרח היה להכנע.
בשנת תרפ"ב (1922) עובר הוא את הגבול הרוסירומני בגנבה בלווית משפחתו ומגיע לקישנוב בבסרביה. במשך חמש שנות שהותו ברומניה 19221927 שימש כמזכיר ראשי של ההסתדרות הציונית, כחבר "ההנהלה הארצית" של "הקרן-הקימת" וכמנהל "המשרד הארצישראלי" בבסרביה וכן היה ממיסדי הצה''ר ברומניה ועמד ליד עריסתה.
ב-78.4.192 עלה עם משפחתו לארץ וכאן הוא מקבל תפקיד נכבד מטעם הלשכה הראשית של הקרן-הקימת והיה שליחה במשך חמש שנים רצופות (1933-1928). בתחילה בפולין ואחר-כך כמנהל הקרן-הקימת בלשכה האזורית בריגה - לארצות ליטה, לטוויה, אסטוניה ופינלנד.
בפולין, עסק בעבודת יום-יום שחורה בבקרו בעירות הנדחות ביותר ובהשפיעו על המוני-העם ביידיש העסיסית שלו את מלוא מרצו והתלהבותו, מבלי לכחש אף פעם למצפונו האישי ומבלי לדבר אף פעם דברי מליצה ונוי הריקים מאמת ומתוכן. את משרתו בקרן-הקימת עזב כחייל ולוחם לצדק וליושר, לאות מחאה, מבלי יכולת להבליג על הפגיעה במפלגתו ועל ההפליה לגבי בית"רים. עזב וחזר לארץ.
בשנות היסוד של "הסתדרות העובדים הלאומית". שימש כמזכיר ראשי וחבר הועד-הפועל שלה בארץישראל וכן, כחבר אספת-הנבחרים של הצה"ר וכצירה בפולין לקונגרס הציוני הי"ז, בו זעזע את כל העולם והעתונות היהודית ב"קדיש" המפורסם שלו לוויצמן. לאחרונה, במשך 10 שנים 1948-1938, היה מנהלה הראשי של "קרן-תל-חי''.
למרות המשרות הרמות שתפס תמיד, הן ברוסיה, הן ברומניה והן בארץ, חי חיי דחקות וצנע ודאג ראשית-כל לאחרים ורק לבסוף לעצמו. עשרות ומאות מאלה שעבדו במחיצתו או שנפגשו עמו,