מיהודי אוסטריה כסף לבנין הארץ. עשה גם בעניני קרן-היסוד בארצות אחרות.
ב-1922 פתח בווינה מועדון חלוצים ודאג לשכלולו ולהחזקתו.
דגל באחוות-עמים ובשלום העולם. ב-1923 אירגן את האגודה היהודית הראשונה למען "חברהעמים" והיה נשיאה עד יום מותו.
ביום הכיפורים, י' בתשרי תרפ''ה (8.10.1924) בנאומו בבית הכנסת זייטנשטטן שבוינה הגיב על פרסום מסויים של הוותיקן בקשר לבנין הארץ ע''י התנועה הציונית העולמית: "קורות זמננו. ראשית בנין א"י והחיים היהודים המחודשים על אדמת המולדת - מעוררים אצל כולם רושם כביר. סימן היכר להרגשה הפועמת בכל רחבי תבל שדבר מה גדול מתרחש עתה בעמנו - הוא עמדתו של הוותיקן. זולת סטיות מסויימות מהקו הקבוע שלו נוהג היה הוואתיקן עד כה להופיע כמגן היהודים, לפחות למראית עין. בכל אופן השתדל תמיד, או כמעט תמיד לתת ביטוי לרצונו להגן על היהודים.
אולם עתה מתחיל הוותיקאן לנקוט, אגב עצבנות, עמדה של הסתייגות כלפי הבעיה היהודית, וזאת על שום מה ? משום שעד כה חשב הוותיקאן את היהודים כעם-מת, וכך יכול היה לראות את עצמו כיורשו וכממלא מקומו. דווקא העם היהודי הנרדף שימש לי כהוכחה כלפי כל מאמיני הכניסיה הקתולית שכך צריכים היהודים להראות וכך נראים אלה אשר סירבו ללכת בדרך מייסד הנצרות, מייסד האמונה הנערץ כאלוהים.
כן לא ייחס הוותיקאן עד כה חשיבות מיוחדת לעובדה שמצויים בעם היהודי אילי-ממון החולשים על ענפי כלכלה מרובים בארצות שונות: שכן ידע הוותיקאן שזוהי תופעה חולפת, שאין עמה משום ערך לאורך ימים (בשעת נאומו זה, נוכחו בבית הכנסת שלושת האחים רוטשילד , מהענף הרוטשילדים הוינאי).
הוותיקאן אשר מדיניותו מותווית לטווח ארוך של שנים רבות, רואה כעת, עם התפתחות הישוב בא"י, שהעם היהודי חי וצועד לקראת התפתחות חדשה, שאותה לא שיערוה במשך מאות בשנים".
ביקר בארץ ישראל ב-1925 לרגל חגיגתהפתיחה של האוניברסיטה העברית על הר-הצופים בירושלים, במעמד חגיגי וברוב עם, שעשה רושם חזק על העולם כולו. התרשם מהמאורע הזה. באומרו: אלפיים שנה היינו אנו, היהודים, תמיד רק אורחים, אולם עכשיו היינו אנו, זו הפעם הראשונה, מכניסי אורחים במולדתנו המתחדשת.
רצונו העז היה להורות במכללת ירושלים את המקצוע מקרא ולעמוד בראש המכון למדעיהרוח שלה, אולם תקוותו נכזבה, - כי הקוראטוריום, בו הוא היה חבר, החלים, כי אין מקום בין כתלי האוניברסיטה למדע התנ"ך.
מתברר, שסיבת ההחלטה "שאין מקום בין כתלי האוניברסיטה העברית בירושלים למדע התנ"ך" (ז"א, שאין צורך בקתדרה כזאת בשביל פרופ' חיות) היתה השפעת הרב ישראל לוי, רבה הראשי של צרפת, על הבארון אדמונד דה-רוט שילד , שימנע הקמת קתדרה כזאת, מאחר ולא רצוי שבירושלים עיר הקודש יפעילו גישה בקורתית על התנ"ך. בזה הצליח הרב לוי להשיג את מטרתו למנוע את כניסתו של פרופ' חיות לאוניברסיטה העברית, אחרי שהודיע בישיבת הקוראטוריון של האוניברסיטה העברית שנערכה בלונדון בשם הבארון אדמונד דה-רוטשילד , שהוא מתנגד להקמת קתדרה כזאת בכל תוקף.
שתי מהלומות קשות ספג בחייו. האחת: הרחקתו מחלום חייו, היינו הוראת המקרא לפי רוחו באוניברסיטה בירושלים. ושנית: בקונגרס ה-14 בוינה, כשהנשיא ד"ר חיים ויצמן איים (כרגיל) בהתפטרות, היה גם פרופ' חיות בין אלה שמנעו את הדבר, בציינו: אסור לך להתפטר, שכן אתה אינך בחינת נבחר, אלא בחיר העם. היריב של ויצמן מ. מ. אוסישקין לחש מיד לרב ד"ר מרדכי נורוק שישב על ידו: זה יעלה לו - לחיות ביוקר...
הרב נורוק אישר דבר זה למר חנן טראו (שמסר את ארכיונו המקיף על חיות ל"ארכיון הציוני המרכזי בירושלים") - וכן, אישר את הדבר הסופר משה אונגרפלד במאמרו ב"דבר" על היחס בין ח. נ. ביאליק ובין פרופ' צ. פ. חיות. כידוע היה חיות משנת 1921 עד 1925 נשיא הועד הפועל הציוני. כדי להעבירו מכהונה זו, הציעו לו לשמש חבר באכסקוטיבה בירושלים. ע"י כך נאלץ היה להתפטר מנשיאות הועד הפועל הציוני. הואיל והועד הפועל הציוני הוא מוסד ביקורתי של האכסקוטיבה.
חיות התיעץ עם רוברט שטריקר, אם לקבל את המינוי? שטריקר היה סבור: מרמים אותך! אחרי שהצליחו להרחיקו מכהונה באוניברסיטה של ירושלים, ניסה לפחות בדרך זו להגיע לשם והסכים להצעה, על אף התנגדותו של שטריקר . יו"ר הקונגרס הציוני השמיע הודעה רשמית מעל במת הקונגרס "עלה בידינו לקבל את הסכמתו של פרופ' חיות לבוא לירושלים כחבר האכסקוטיבה".
שלא כנוהג, החליטו הפעם לדחות את בחירת האכסקוטיבה החדשה (ובכלל זה את בחירתו של חיות ) לשלשה חדשים, עד לישיבה של הועד הפועל הציוני.
כשנתכנסו לבחירת האכסקוטיבה, הוחלט לאשר את כל חברי האכסקוטיבה הקודמת, ומועמדותו של חיות לא נזכרה כלל. ואלמלא ויתר אחד ממעריציו של חיות על מקומו, לא היה נבחר אפילו כסתם-חבר של הועד הפועל הציוני.
בשנת 1927 בקונגרס ה-15 בבזל, ישבו בבית