"חיות המנהיג, דבר האומה ונשיא הועד הפועל הציוני לא הצליח להגשים את חזונו הגדול, הכפול: בנין ציון ובנין המדע העברי בארץ-ישראל. חייו היו רק נסיון להגשים אידיאל נשגב זה. אולם אשרי האיש אשר הצליח לקרב את חלומו למציאות באותה מידה, שעשה זאת פרופ' חיות '', אומר פרופ' נ. ה. טורטשינר (טור-סיני).
דברי הערכתו של פרופ' יוסף קלוזנר מירושלים, שבסיכומה הנהו מכריז: "חיות קשר את שמו ואת כל חייו במפעלים בני-אלמות: בחכמת-ישראל, בציונות, באוניברסיטה העברית, בהחיאת היהדות בקרב בני-הנעורים שבגולה, ובן-אלמות יהא ככל גבורי הרוח אנשי-השם באומתנו בת-האלמות. כי, אכן, אומתנו יודעת למרר את חייהם של בחיריה ואינה יודעת למלא את חובתה להם בעולם הזה, אבל יודעת היא להנחיל חיי נצח לאחר מיתה לכל מי שמלא את חובתו לה באמונה ובלב טהור". תופעה זו, מקוריות אישיותו הכבירה של חיות, היתה כה מרהיבה והשפעתה בחיי הרוח והמעש של היהדות היתה כה מכרעת, עד שאין כמעט גדול מגדולי תרבותנו, שלא ניסה למצוא לה ביטוי ומבע. שהרי כולם חשו והכירו, כי דמותו מקפלת בתוכה את תמצית עברנו ומאוויינו לעתיד, כנס ומופת לדורות יבואו, שממנו ילמדו וכן יעשו. והדברים אמורים לא בשדה מסוים בלבד, אלא בכל מקצועות תרבותנו והיינו, כעיוניים כמעשיים. כי בכל רבצדדיותו של חיות , היתה דמותו שלמה, שלמות אורגנית, מקורית שמבראשית.
בצביונו זה משתקף קלסתרו הרוחני של חיות בתיאורו המעמיק של פרופ' צ. דיזנדרוק: ---לא היה מקום אצלו לאלטרנטיבה: בקורת או מסורת. כי חיו בלבו כאחד שני הצרכים גם יחד: גם הבקורת בשם האחריות המדעית ולשמה של האמת האוביקטיבית, וגם היחס מבפנים אל התנ''ך.
חיות לא עשה עבודה שאינה עבודת קודש; כי בספירה שבה האידיאה שלטת בכל, אין מקום לחולין. פוליטיקה שאינה אלא מדע בשינוי צורה ונובעת מתוך אותו המקור עצמו - כזאת היתה הפוליטיקה של חיות. והאמונה בטוב, באותה שיבה אל השלום החיובי, היא שפעמה ברוחו, והיא שעשתו עוסק בצרכי הציבור, והיא שעשתה עסקנות זו המשך לעבודה המדעית וכעין השלמה הגיונית לה.
כשהסתכל בעמדתו של רעיון תחית ישראל בעולם הגדול, היה רואה ברעיון זה תיקון לאומות העולם כמעט באותה מידה שהוא תקנהלנו . מלבד התקוה שהעם יוצר התנ''ך עוד ישוב, עם תחייתו, ליצור ערכים גדולים לאנושיות כולה, הרי יש כאן שאלה של צדק. לא שאיזה עם קטן מבקש לעצמו שחרור משעבודו - אלא אומות העולם כולן חייבות לתקן את אשר עוותו לנו באותן מאות השנים, והן אף הן טעונות גאולה משאלת היהודים. ובתחייתנו הרי אף מלאכתן שלהן נעשית על ידנו. אף כאן היתה האידיאה של כבוד האדם וחרותה ששמה את הדברים בפיו וזו חובה היא על הנותנים לא פחות משהיא טובה למקבלים. ובשנים האחרונות, כשעשה עוד צעד אחד לפנים, והיה לאחד מנושאי הדגל הנלהבים לרעיון חבר העמים והטיף להפצתו בתוך מחננו, שוב לא היתה באן רק כוונה "טקטית" בלבד, מאחר שמסור הוא המנדט של ארץ-ישראל בידי חבר-העמים. תעודה ראה חיות נתונה בידינו, עם הנביאים, להיות מסייעים בכתות החרבות ומקרבים את ימות האגודה ממש לכל העמים. עוררתו להתמסרות זו לא התועלת האגואיסטית הקטנה של מטרותינו המיוחדות - אלא האידיאה של האנושיות הרוממה, לכל היקפה ואידיאת הגאולה על ידי השלום. ואנו, עם-ישראל, וזהו אך חלק עצמי בתחייתנו - חייבים אנו להיות עם כהנים לאידיאה זו, כיון שלנו היא ולשמה נוצרנו. כך איפוא התלכדו בו באיש חיות כל אותן הפרובלמות המנסרות בחלל עולמנו - הלאומיות', ה,עיוניות' כ. מעשיות' - ועלו כולן בקנה אחד. - - כזאת היתה השלמות אשר בחיות. ומנפשו חזה את העולם! ואת האידיאה הפועמת בקרבו ביקש להשרות בכל אשר קיוה להגיע אליו ולבו הגדול והחולה לא יעף ולא ידע מנוח. כי האמן האמין וגם ידע, כי דבר לו להגיד לעולם זה ונלאה כלכל ולא יוכל''.
דעותיו האוניברסליות של חיות - הורתן ולידתן בתורת הנביאים, מרכז מעייניו וחקירותיו. תמיד העסיק אותו רעיון השלום העולמי, אשר לחיזוקו ולהשלטתו עבד בהתלהבות ומסירות לאין קץ. "כל מי ששמע את נאומיו שנשא לעתים תכופות על הנושא הזה, היה מרגיש בנפשו, שלפניו עומד בן-בניהם של הנביאים הגדולים מבשרי השלום לעולם, שבשמם ובכוחם יצא מחדש לדרוש את דרישותם ברבים", - אומר פרופ' ש. בארון, בציינו כי חיות ראה בתעודת היהדות הלאומית, להכריז בין האומות על אחדות המין האנושי והשלום הנצחי, המשך היסטורי של המסורת העברית הקדומה.
הוא מוסיף: "ארץ-ישראל ואגודת העמים היו אצלו קשורות זו אל זו, לא רק בקשרים משפטיים בין-לאומיים. שתיהן היו לו שני צדדים של סמל גדול אחד, ושתיהן עמדו בטבורו של העולם כולו.