נכדותיו: ליאורה (מורה מטעם צה"ל בעיירת פיתוח), רונית. (מ.ה.)
דב (בער) אנצילביץ
נולד בעיירה סבוני (פלך מינסק שברוסיה הלבנה), ג' ניסן, תרמ"ח (1888).
לאביו הרב ר' שניאור זלמן (מצאצאי רבנים וגאוני התורה מעשרה דורות לפניו, שישב על כסרבנות בעיר מוזיר כארבעים שנה ועשה רבות למען עירו). ולאמו חוה-אסנת גורביץ. קיבל חינוך ב"חדר" ובישיבה והוסמך לרב, אך לא שימש ברבנות.
בשנת תרס"ח (1908) נשא לאישה את הדסה בת אשר חיים זליגמן. בחוץ-לארץ עסק במסחר מזונות.
מפעילי התנועה הציונית ברוסיה משחר-נעוריו, לה הקדיש מהונו ואונו; ממייסדי ההסתדרות הציונית ו"צעירי ציון" בזבולין, עיר-מגוריה של אשתו, שם ובסביבה פעל כנואם, מטיף ציוני ומדריך; בעת שלטון הצאר ערך כינוס חשאי של מורים עבריים במוזיר, למרות הסכנה הכרוכה בכך.
בעבודתו הציונית נתקל בהתנגדות עזה של מפלגת הפועלים היהודים "בונד", העוינת לתנועה הציונית, שחבריה איימו עליו במעשי-אלימות ואף בנשק.
לאחר מהפכת פברואר ברוסיה (1917), בהימוט משטר העריצות הצאריסטית, כשניתן לפעול בגלוי למען הציונות, השתתף כציר בועידה הציונית הכלרוסית בפטרוגראד.
בשליחות המרכז של ציוני רוסיה יצא למסעתעמולה על פני המדינה למען "כיבוש הקהילות".
לאחר המהפכה האוקטוברית נמלט לאוקראינה, לעיר זווהיל (נובוגראד-ווהליגסק), הנודעת מתוך סופריה וחכמיה (מ. ז. פייארברג, ש. ז. זצר, א. לודוויפול ואחרים). כאן פעל במסירות למען פליטי המלחמה, ארגן למענם עזרה וסעד, נשא ונתן עם השלטונות האזרחיים לטובת האוכלוסיה היהודית. את קורותיו בזווהיל סיפר ב"ספר זווהיל" (תלאביב, תשכ"ב) וכן נזכר שמו בספר זה פעמים מספר לשבח ואף הוקדשה לו רשימה לזכרו.
בתמורות העתים הטרופות הצליח להמלט לפולין, שקמה לתחיה, בהשתחררה משעבודה הרוסי-הצארי בן כאות שנים. פולין הריבונית הצעירה ניהלה מלחמה עם הבולשביקים בגלל שטחי הגבול (1918). בעת ההיא, בדרכו לוורשה, נאסר ע"י הפולנים כחשוד בריגול, אך שוחרר כעבור שבועות אחדים בהתערבות עסקנים ציוניים.
שם את פעמיו לוילנה, שם נרתם מיד לעבודה ציונית והרחיב אותה בעיירות הסמוכות, ל"ירושלים דל'יטא". הרצה, נאם וארגן אגודות ציוניות בכל הסביבה. על בקוריו בערי-השדה שבליטה נכתב בעתון "פריינד".
מגיסו שבארצות-הברית קיבל ניירות-כניסה לאמריקה, אולם לא השתמש בהם, בנושאו עיניו לציון, ארץ חלומותיו ושאיפותיו.
שוב התגלגל לרוסיה הסוביטית ושם נאסר עלידי השלטונות ובהשתחררו מהמאסר קיבל רשיוןהיציאה לארץ ישראל.
עלה לארץ, בשנת 1925, באנית "לנין".
התפרנס מחנות-מכולת, אך מיד ניגש לעבודתו הצבורית, כדרכו מימים ימימה, בהזניחו את החנות. השתתף בועד המרכזי של התאחדות עולי רוסיה.
בהתגוררו בשכונת מחלול שבתל-אביב, נבחר ליושב-ראש ועד השכונה ופעל רבות למענה. הקים שם בית-כנסת, הנושא את שמו ואת שם הרב מאיר דיקשטיין ז"ל. יזם ויסד את הסתדרות הסוחרים בתל-אביב, שמתפקידה היה בראש וראשונה לחייב את חבריה לשווק תוצרת עברית. נמנה עם הלוחמים הראשונים בלב ובנפש לעבודה עברית במשק היהודי ולתוצרת הארץ ואף הוציא לתכלית זו חוברות מיוחדות והפיצן באלפי טפסים. הוציא שבועון בשם "המכלכל'', שממנו ראו אור גליונות ספורים. כן השתתף בעריכת בטאונים משקיים שונים ו"הסוחר", "סוחר המכולת"). לעתים כתב ב"הבקר", "הארץ" ובעתונים אחרים על עניני השעה. בשנת תרצ"ה (1935) התישב במושבה מגדיאל (כיום: הוד-השרון) ומאז פעיל בחיי הצבור דשם, עד יומו האחרון. שימש כיושב-ראש המועצה הדתית, חבר המועצה המקומית מטעם תנועת "חרות", חבר הנהלת מפעל-המים "המרווה" ו"אגרא". ראש הגבאים בבית-הכנסת ודאג לשיפוצו ולשיפורו.
מראשי המדברים והמעפילים למעשים בשטח הכלכלה, הדת והתרבות העבריה.