היה ציוני נלהב, מתענין ודוגל תמיד בשיבת ציון.
כשפרצה מלחמת רוסיה-יפן בשנת תרס"ד (1904) עלה לארץ והתישב במושבה רחובות. היות ועוד בשנת תר"ס (1900) רכש אחיו הבכור בן ציון ברסלב (ראה כרד שני, עמוד 684) ע"י חברת "מנוחה ונחלה" 130 דונם אדמה, ברחובות ובכללם כרם בן 50 דונם.
בשנת תרס"ה (1905) עלתה לארץ אשתו עם בנם מרדכי. וכן עלה לארץ אחיו הבכור בן-ציון דנ"ל, שהביא עמו מכונות למוצרי שמנים מבית החרשת שלהם באודיסה, שנחרב בפרעות שהשתוללו באותה שנה באודיסה.
יהושע זאב והאח הצעיר יעקב שעלה לירושלים הצטרפו אליו ובמאמצים עילאים הקימו בשנת תרצ"ז (1907) ביח"ר קטן לשמן שומשמין בדירה שכורה ביפו, מוכן להתחרות בתוצרת הערבית הזולה, הפרימיטיבית והרחוקה מנקיון כדרישת ההיגיינה.
חכמי הכלכלה בישוב לא האמינו בהצלחת המפעל ובנק אפ"ק (כיום הבנק הלאומי לישראל כע"מ) לא האמין שמפעל זה יוכל להתקיים ולהתחרות עם התעשיה הזולה של הערבים, ורק בתנאים קשים עזר להם באשראי. אך הם התגברו על הקשיים והחלו מספקים לישוב שמן-מאכל זך ונקי.
רבים סירבו בתחילה למעול במסורת של השימוש בשמן ערבי, שהיו רגילים בו, ולא רצו להכיר שמן טוב ממנו. בהתקרב חג הפסח, ובארץ היתה מקובלת הלכה פסוקה, שבפסח אסור להשתמש בשמן-מאכל (כי השמן הערבי, שלא היה נקי, לא היה יכול להיות כשר לפסח, ושמן אחר לא היה מדורי-דורות). אז הכשיר הרב קוק זצ"ל את השמן של "האחים ברסלב", ולמרות מלחמה קשה מצד רבנים בירושלים נגד ההיתר, כבש השמן העברי את בתי ישראל, תחילה בפסח ואחר-כך בכל ימות השנה.
המפעל ובעליו החזיקו מעמד גם במלחמת העולם הראשונה ותודות למרצו של האח הבכור בן-ציון. ותודות להספקה לצרכי הצבא ניצלו בעליו מגזרת הגירוש מיפו-ת"א, ובית ברסלב היה אף מקלט ליהודים שנשארו לעבוד במפעל או שבאו באיסור לפקוד את בתיהם בעיר המרוקנת מיהודים. אחרי המלחמה התפתח המפעל ביתר שאת בבנינם הפרטי בתל-אביב ברחוב הקטן שנקרא עד היום "סמטת בית הבד".
כעבור שנים, הקים יחד עם אחיו הצעיר יעקב (ראה את הערך שלו בספר זה בעמוד 4710) בית חרושת לחלבה בשם "אחדות". לשם הקמת ביהח"ר נסע לחו"ל ורכש מכונות לתעשיה.
אהב את השירה וביחוד נמשך לחזנות. היה מנעים בשירתו ותפילותיו בבית הכנסת ברחוב אחד העם בת"א, וכן בבתי כנסת אחרים בימי החגים. התמורה שקיבל עבור תפילותיו בצבור היה תורם לחברת גמילות חסד שהיה ממיסדיה, וכן תרם לתלמודי תורה וישיבות.
שומר מצוות ונוח לבריות היה.
נפטר בתל-אביב, כ"ט חשון תש"ד (27.11.43). ולפי צואתו הובא לקבורה בהר-הזיתים בירושלים.
רעיתו חנה נפטרה בתל-אביב בתל-אביב ביום כ"ב ניסן תשט"ו (14.4.1955) והובאה לקבורה בקרית שאול בגבעתיים.
צאצאיו: מרדכי ברסלב (חימאי, רעיתו חנה לבית יופה מירושלים), שולמית אשת יוסף שושני ז"ל, שרה (מורה לפסנתר, השתלמה בוינה) אשת אהרן אוסשניט (אמיתי) מוינה. שם הוא גמר את הסמינר למורים לעברית שעל שם הרב פרץ צבי חיות, ועוסק בהוראה.
נכדיו: משה, חדוה, הדרה, יעקב, כרמלה, זאב.
גרשון גפנר
נולד בעיירה צ'רנליצה (גליציה מזרחית), י"ג אדר תרנ"ב (12.3.1892).
לאביו צבי ולאמו קריינדל (עטרה), בת אברהם גולדנברג. קיבל חינוך ב"חדר", בבית-ספר עממי מיסודו של הבארון הירש להכשרת בני-נוער לעבודה חקלאית במושבות הבארון בארגנטינה ובו הושם הדגש על לימודים הקשורים בטבע וחיבה אליו; בבית-ספר חקלאי תיכוני של יק"א בסלובוטקה לישנה (גליציה) ובבית-ספר חקלאי יהודי תיכוני בשטיינהורסט (גרמניה), בו שימש גם כמדריך וארגן חלק מתלמידי סלובוטקה לעליה לארץ ולהצטרפותם לקואופרציה מרחביה.