לאשה את יפה בת יצחק קרפיול , שנפטרה בי"ד באייר תש"כה (16.5.1965).
בחוץ-לארץ עסק לאחר נשואיו במסחר, ומכיוון שלא הצליח בעסקיו למד מלאכת הדפוס, אשר הביאה לו ריווח מועט, אך חלה, והרופאים אסרו עליו עבודה זאת. עבר להוראה של תנ"ך, תלמוד ועברית, בהיותו מורה בערים שונות בפולין.
משנת 1913 היה מורה בגימנסיה הוורשאית, מיסודו של ה"ר יוסף שוורצמן בסובלקי, שהעבירה לווארשה.
ב-1915, בעצם מלחמת העולם הראשונה, חזר ד"ר שוורצמן לעירו, בהשאירי לו את הגימנסיה והתמיד בה עם כמה מורים על יסודות קואופרטיביים. אחרי-כן עברה הגימנסיה לידי הועד המפקח ונקראה "חינוך" ושונתה בה שפת-הלימודים מרוסית לפולנית.
הצטרף כמרצה התנ"ך ועברית בסמינר המורים, בהנהלת אחיו ד"ר שמואל וויינברג (ראה בכרך זה), שיסד בווארשה גימנסיה שניה בשם "אסכולה", והוא היה מורה גם בה.
כיהן כמפקח על בתי-הספר העבריים בווארשה וסביבתה מטעם "תרבות".
עיניו היו תמיד נשואות לציון. עוד בשנת 1912 שאל בעצתה של הסופרת דבורה בארון, שהיתה אותה שעה עורכת המדור הספרותי של "הפועלהצעיר", ואתה עמד בחליפת מכתבים, בהיותה עוד ברוסיה: "היש אפשרות בשבילי להשתקע בארצנו ושאוכל לפרנס את בני-משפחתי ?..." בשנת 1920 עלה לארץ והתישב בזכרון-יעקב ומונה שם, בהמלצתו של המשורר יעקב פיכמן, כמנהל בית הספר המקומי, אישר שימש לכל הסביבה. בזכרון התלבט קשה בבעיות החינוך במקום ובקשייהקליטה, ואף על פי שהעלה את רמתו הפדגוגית והחינוכית של בית-הספר, לא נאחז במושבה. כעבור שנה חזר לפולין והמשיך בהוראה, והפעם כראש הגימנסיה "אסכולה", כאחד משותפי המוסד.
בווארשה יסד את "אגודת הסופרים והעתונאים העבריים" בפולין ועמד בראשה. שימש כסגן יושבראש של ה"פאן-קלוב" העברי בפולין (יושב-ראש שלו היה המשורר יעקב כהן) . פעיל באגודת "תרבות" בפולין והיה מראשיה. בפולין יסד חברה להתישבות כארץ ישראל בשם "אחוזת פראגה החדשה", שקנתה אדמה במפרץ חיפה מאת "חברת הכשרת הישוב", אשר הכשילה אותה בקניה.
בקיץ 1934 חזר עם בני-ביתו לארץ ישראל ושימש בהוראה בבית-הספר היסודי (ובכיתות המשך) בתל-מונד עד שנת 1949 ובניהול עניני הנוער עד שנת 1952.
ב-1950 פרש לפנסיה ועוסק כיום בספרות. בארץ היה חבר במועצה הספרותית ליד "מוסד ביאליק" עד ביטולה.
בא אל הספרות העברית מספסלי הישיבה. שם נתוודע לכמה בחורים, חצאי משכילים, שהמציאו לו עתונים וספרים עבריים, קראם בהסתר ונפשו לא רוותה. החל לנסות את כוחו בנתיבת "מליצות", שעשו להן שם טוב בקרב בחורי הישיבה, ואף הוציא "עתון בית-המדרש" (פעם בשבוע) בחושבו ברוב תומו, כי דבר גדול הוא עושה, למען הרחבת האופק והדעת בין חובשי בית-המדרש ולמען האדרת השפה העברית ותרבותה.
את הדחיפה לכתיבה נתן לו הסופר ה. ד. נומברג, שקרא את סיפוריו בכתבי-יד, הביע קורת רוחו וניבא לו עתידות.
בכורי-עטו נדפסו לראשונה בעתון "הזמן" בווילנה (1905). ברשדסקי העורך הבלטריסטי של "הזמן", הזמינהו לווילנה, להתוודע אליו. הוא הציגו בפני סופרי העתון (ש. ל. ציטרון, הלל צייטלין, ז. י. אנכי, פרץ הירשביין, ש. טשרנוביץ-ספוג ואחרים) והדריכו בראשית צעדיו הספרותיים.
כשנסגר "הזמן" שלח דבריו ל"המעורר" של י. ח. ברנר, שגם הוא סמך ידיו עליו ועודדהו. לא במעט הושפע מי. ח. ברנר, כי גיבוריו דומים קירבת-רוח לטיפוסים ברנריים: עלובי-החיים ומקר פחי-הגורל, מרי-נפש וקשיי-רוח, אכולי צער ומכורסמי יאוש.
שלח ל"השלוח" מפרי-עטו, אולם ח. נ. ביאליק, העורך הספרותי של הירחון, כותב לו מאודיסה (1907): "...מציוריך אני רואה בך סימני כשרון מקורי, אבל שני הדברים, ששלחת אינם עדיין פירות בשלים, אף על פי, שהאלון הוא מן המינים הטובים. הוסיף-נא לעבוד ולשכלל את כשרונך". עבר זמן-מה ודבריו פורסמו ב"השלוח", כאשר עבר לידי ד"ר יוסף קלוזנר, והיה מאורחיו הקבועים של המאסף הזה.
השתתף ב"ספרות", "רשפים", "התורן", "העברי", "הצפירה", "התקופה", "גליונות". "עתידות", "הפועל הצעיר", "דבר", במאספי אגודת הסופרים ובכתביעת רבים אחרים.
בווארשה הוציא את הירחון "קולות" יחד עם