הראשונות, מספר עליו בספר "אדם באוהל", לאחר שובו מהארץ: "לא הצלחתי - כה אמר - לא הצלחתי. ברוכה היא הארץ.- - - בשבילי לא היה מקום. חיפשתי לי אחיזה כלשהי ולא עלה בידי. כזר הסתובבתי בחוצות ואיש לא שם לב אלי. בכל זאת הנחילה לי הארץ טובה רבה. כתבתי את "צור וירושלים". חשבתי, שאבד לי כושר הכתיבה לעד, ושם, בארץ, שבה אמונתי בי".
בחוזרו בעל-כורחו לפולין נאבק קשות על קיומו הכלכלי, בהתפרנסו מהוראה חלקית וכמרצה לספרות העברית ב"מכון למדעי היהדות" בווארשה. שפרופ' משה שור, רבה הראשי של ווארשה (ראה ערכו בכרך זה), שימש בו כרקטור.
המשיר בעבודתו הספרותית, השתתף בעריכת כתב-העת "עמודים", דו-שבועון מטעם התאגדות הסופרים העברים בפולין, שכיהן בה שלוש שנים כיושב-ראש.
לא מצא שלווה פנימית, כי נפשו היתה בציון, אותה כה אהב ואליה השתוקק, אך משאלתו לא ניתנה לו. הוא עיבד את היצירה שלו "צור וירושלים" להצגה מתוך תקווה, ש"הבימה" בארץ ישראל תציג את מחזהו. ח. נ. ביאליק השתדל בדבר, אך, "הבימה" לא נטתה לביים את המחזה ולהעלותו על קרשיה. אז כתב מתוך עקת-נפש לידידיו בארץ: "אם גם דברים כ"צור וירושלים" אינם לפי טעמה (של "הבימה"), אין אני דרמטורגן בשבילה, ולו גם אכתוב בזמן מן הזמנים דראמה חדשה, אני לא איצר, כמדומני, דבר טוב מזה, ומובטחני (סלח רגע קל למגאלומניה שלי), כי גם אחרים, שיגשו להתחרות לא ייטיבו "לדרמם" ממני, אבל לא מן הנמנע שהם ידעו יותר לספק את טעם "הבימה".
הסופר-המבקר, עורך "הפועל הצעיר", ישראל כהן (ראה כרך רביעי, עמוד 1777),בדברו בפרשה זו, במסתו המצויינת ורחבת-היריעה על תולדותיו של מתתיהו שוהם ויצירתו הספרותית בספר "מתתיהו שוהם" (הוצאת "מחברות לספרות, 1965) ואשר באה גם כמבוא לכתבי שוהם (שיחק, מחזות ומסות), שהכין והביא לדפוס ישראל כהן ואשר יצאו בהוצאת אגורת הסופרים על ידי הוצאת "מחברות לספרות" (תל-אביב, תשכ"ה -1965), קובע: "מבחינה ספרותית אפשר שצדקה עשה הגורל עם "צור וירושלים" ועמנו, שהנוסח המעובד לא נתקבל, אלא נשאר לנו ולדורות הבאים הנוסח האמיתי כמות שהוא, משום שאין ספק, כי העיבוד "הקל" היה עלול לרשת במשך הזמן את המקור הכבד, אך מבחינה חברותית של הבמה העברית כלפי האמנות התיאטרונית וכלפי המחזה העברי, זוהי פרשה, אשר אין בה ממידת התפארת".
כשחידש המו"ל העברי הנודע, אברהם יוסף שטיבל (ראה כרך י', עמודים 3582) את הוצאתהספרים שלו בפולין (1936) עמד הוא למצוא שם תעסוקה בעבודה ספרותית כמתכנן וכעורך, אך המוות ארב לו וקטפהו ללא עת.
בערוב ימיו, ביודעו את טיב מחלתו (סרטן הכבד), כאשר חש בקיצו הממשמש ובא, התמסר רובו וכולו ליצירה ספרותית. כתב עוד שתי דראמות: "אלוהי ברזל לא תעשה לך " (הוצאת "שטיבל", ווארשה, תרצ"ז), ו"ישו ומרים" (מחזה זה פורסם מתוך אי-ידיעה בשם "המשיח"), בהן מתאר המחבר את הטראגדיה של האנושות, התועה בדרכי החיים בכל הזמנים ונכספת ומשתוקקת למשיח אמיתי פודה ומציל, גואל ומנחם ומביא אושר. הדראמה "ישו ומרים " לא הושלמה, נשארה בכתובים, לא ראתה אור ואבדה בימי-השואה בפולין.
פרט למחזותיו דלעיל יש עוד להזכיר את דראמת-הביכורים שלו "יריחו ", בה מתוארת ההתנגשות הראשונה של היהדות עם האליליות ; "בלעם " דיאמת הברכה והקללה, או האופטימיות והפסימיות. כל ארבעה מחזותיו התנכ"יים-היסטוריים שופעים רעיונות עמוקים והמיה נוסטאלגית על תפארת העבר שלנו ועל גבורה קדומה, והם כתובים בלשון שירית ובסגנון מקראי.
מסות שלו פורסמו גם ב"מאזנים" (שנה ג'. תרצ"ב); "גליונות" (תרצ"ו - תרצ"ז); "ספר השנה ליהודי פולניה" (תרצ"ח).
נפטר בוורשה כ"ה בתמוז תרצ"ז (4.7.1937) והוא רק בן 44 שנה.
חשוך בנים היה. (מ. ה.)
משה דותן (פיינברון)
נולד בקישינוב (רוסיה) בשנת תרס"ח (4.2.1908).
לאביו אהרון פיינברון ולאמו רחל בת יוסף פילר (הוריו שוחרי-השכלה וציונים נלהבים מימיה הראשונים של התנועה הציונית בדרום רוסיה. אחיו הבכור של אביו ואחות אמו נישאו ועלו לארץ בשנים הראשונות של המאה הנוכחית ואילו