היהודית של העיירה הפולנית, כי איננה עוד, וגעגועיה הנוסטלגיים של הסופרת לעיירת-הולדתה.
ספריה: "מגילת דובובה" (תולדות עיר שעברה מן העולם), "בימי הזעם" ו"נע ונע" (מסבל פליטי עם ישראל בדורנו) מבוססים על רקע הפרעות והשחיטות ביהודי אוקריאנה בימי הצורר, סימון פטליורה, ועל התלאות של פליטי-ההרג היהודים בדרכי נדודיהם.
הספר "מגילת דובובה", שנכתב קודם ביידיש, בשם "דער פנקס פון אטויטער שטאט" (הוצאת "אחיספר", וורשה, 1928), תורגם בידי הסופרת לעברית. פרקים ממגילה זו פורסמו ב"רשומות" (מאסף לדברי-זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל, מיסודם של ביאליק, דרויאנוב ורבניצקי), בשם "תחת הפטיש''. הספר תורגם לצרפתית וגם לרוסית בידי ד"ר שאול גינזבורג (עורך העתון היידי הראשון ברוסיה לשעבר "דער פריינד", אשר גילה אותה בנעוריה כסופרת המבשרת עתידות בשדה הספרות) ונדפס בהוצאה ממשלתית של ברית-המועצות בלנינגרד. הפרק י"ט של "מגילת דובובה" תורגם לאנגלית ופורסם בירחון "מנורה" בניו-יורק.
ההטמן (מנהיג) פטליורה נהרג על-ידי שלום שורצבארד, יליד אוקראינה (שען במקצועו), ברחובות פאריס הסואנת (מאי, 1926) מתוך נקמה בעד שפיכות-הדמים של אחינו בני-ישראל באוקראינה. במשפט של שורצברד עשתה שרות חשוב, כאשר סיפקה לעורך-הדין טוריס, פרקליטו של הנאשם, חומר ספרותי ועובדתי מהפרעות העגומות והעקובות מדם באוקראינה, שהעמיד את דעת-הקהל הצרפתית והעולמית על אמיתותן. שורצברד יצא זכאי על-ידי הטריבונאל של השופטים המושבעים, בשומעם את הפרשה הטראגית והמזעזעת של יהודי אוקראינה, שהוצפה בדם ישראל, בעת שלטונו של פטליורה, הנושא באחריות הפוגרומים.
הרומנים שלה: "בדרכי נכר", "לשנתיים" (רומן בלי אהבה) ו"השלב האחרון" הם תיאור הלבטים של החברה היהודית הרוסית בתקופת העבר המשקי והתרבותי מהחיים המסורתיים אל התמורות, שחלו כיהדות מזרח-אירופה במאה התשע-עשרה. על רקע זה הובלטו במיוחד בעיות האישה והאם, שהמחברת שימשה להן לפה.
בשנת 1936 פירסמה חוברת ביידיש, שראתה אור בוורשה, בשם "די וועלט וויל מיר זאלן זיין יידן" ("הבריות רוצים, שנהיה יהודים").
בשנת 1939 הופיע ספרון, בשם "במבוכת הימים" בהערת-לוואי של המחברת: "קובץ מאמרים, שלא ניתן להם מקום בעתונות היהודית לא בארץ ולא בגולה". בקובץ זה היא דנה בשאלות אקטואליות. כגון: בינינו לבין הערבים, ציונות בלי ציונים, סלופי דת, אידישאים, בוני המולדת, עוד ועוד.
בשנת 1947 פירסמה חוברת "מבין גדרי התיל" (צרור מכתבים על פגעי הזמן).
על-מנת לקרב את הספרות העברית להמוני העם בארץ ולמען הקל על העולה החדש והקורא העברי הוותיק לרכוש את נכסי הספרות שלנו, הקימה את הוצאת הספרים "המאסף" והדפיסה יצירות מובחרות של סופרי-יידיש בעלי-שם בתירגום עברי ומנוקד. היא נלחמה על עברית מנוקדת ואת ספרי-החורבן שלה וגם הרומנים היא הוציאה על חשבונה בניקוד מלא. ב"המאסף" שיקעה מעמלה, כשרונה ובכספה הרב, למרות מצבה החומרי הדחוק.
עם כל כבודה וחיבתה לשפת יידיש הסתייגה מהשפה הזאת במולדת, בכתבה: "אין מקום לחשוש מהתחרות של יידיש בעברית החיה בארץ ישראל העצמית".
חיברה קונטרס, בשם "סוסתו של מנדלי ושוט האדישאים" , בו היא מייחדת את דבריה על ספרות יידיש בעבר ובהווה, ופונה בדברים בוטים ליידישיסטים בארץ ובגולה, שמחנכים ילדיהם בלועזית.
בשנת 1963 קיבלה מקרן צבורית בארץ מענק של שלושת אלפים ל"י, כדי להוציא במרוכז את ספריה על הפורעניות של יהודי רוסיה, בשם "מגילות יהודי רוסיה" (הספר הופיע בהוצאת "קרית ספר" בירושלים ב-1965).
בתוך הספר הזה נכללו שלשת ספריה הקודמים על פרעות יהודי אוקראינה ("מגילת דובובה", "ימי זעם", "נע ונע") כמו כן שתי מגילות חדשות, שלא ראו אור עד עכשיו: "דפים ממגילת קריבויה אוזירו", ו"מגילת יהודי ברית המועצות".
בעד מפעלה הספרותי הוענק לה בירושלים (1964) הפרס הספרותי על שם חיים גרינברג, הניתן על-ידי הקרן החינוכית של פ.פ.א. ("פיוניר-פרויען") - באמריקה.
כעתונאית בעלת-יכולת וכשרון השתתפה בעתונים רבים בארץ ובתפוצות. 11 שנים רצופות (19251936) כתבה בעתון הוורשאי הנפוץ "מאמענט" מאפרים על ארץ ישראל, בשם: "די-בויער פון אלט ניילאנד" , שעוררו בזמנם ענין רב בין מאות אלפי